אז איך עוברים את הגשר?

*אז איך עוברים את הגשר?*

אמרנו שגיל ההתבגרות הוא גשר המחבר בין הילדות לבגרות.
הילדים שלנו מגלים צורך בנפרדות, בגילוי עצמי, בחקר פנימי שלהם.
ואמרנו גם שהילדים שלנו חווים שינויים במהלך התקופה הזו, שינויים שהם לעיתים סותרים, שיוצרים אצלהם הרבה מתח.
החלקים הרגשיים במוח מתפתחים מהר יותר מאשר חלקים שאחראיים על שיקול דעת, חשיבה מעמיקה ועוד.
וזה מביא אותנו, ההורים, למקום לא מוכר. *לצורת תקשורת חדשה* שלא פגשנו לפני כן עם הילד או הילדה שלנו.
אבל, ההיערכות שלנו לתקופה הזו מתחילה הרבה לפני גיל ההתבגרות… כבר מהלידה.

*אז מה התפקיד שלנו, ההורים, במהלך התקופה הזו?*
קודם כל, עלינו להבין שזה שהילד שלנו רוצה להיות *נפרד* מאיתנו – לא אומר שהוא רוצה *להתנתק* מאיתנו.
הילדים שלנו צריכים אותנו בתקופה הזו כמורי דרך, שהולכים לצידם ועוזרים להם להתווסת ולהתאזן.

אנחנו צריכים לכבד את הצורך של הילדים בהתפתחות נפרדת, לצד שמירה על החיבור בין הלבבות שלנו ושלהם.

*ואם הילד שלי עדיין קטן, ועדיין לא התחיל את גיל ההתבגרות, האם יש משהו בגילאים הצעירים שיכול לעזור לעבור את התקופה הזו בשלום?*
בהחלט!
קודם כל – חיזוק שורשי ההיקשרות כבר מלידה, בהתאם לקצב ההתפתחות. ילד שמגיע “שבע היקשרותית” לתקופת ההתבגרות – יראה בנו באמת מורי דרך, יסמוך עלינו יותר ויאפשר לנו ערוץ שיח נגיש ופתוח איתו.

שנית,
מאחר ואחד המאפיינים הוא ההתפתחות הרגשית המואצת – הילדים שלנו ימצאו את עצמם לא מעט *בסערת רגשות.* ️
נקרעים בין הרצון לעשות את מה שהחברים רוצים לבין החשש מכך שההורים אולי יכעסו.

הם יחוו כל יום דילמות שיהיו עבורם הרות גורל ממש: באיזו מסגרת לבחור בתיכון, איזו מגמה, עם איזו חברה ללכת לבילוי משותף, האם להקשיב לחבר הזה או לחבר ההוא ועוד… כל דילמה כזו עלולה להכניס אותם למתח מאוד מאוד גדול.

חלק מהוויסות שנצטרך לסייע להם בו יכלול גם את היכולת *לערבב רגשות* – *לזהות* עבורם את האמביוולנטיות שהם חווים, את סערת הרגשות. *לשקף* להם את זה, לעזור להם *להפריד* בין הרגשות, *לנרמל* להם את הסערה הפנימית ואת ההתלבטויות, ובעצם בכך לתרגל איתם את “השריר” הזה שיעזור להם להצליח להכיל כמה רגשות בו זמנית (גם אם הם סותרים).
הילד שלי יכול בו זמנית *להתרגש* ממעבר למסגרת חדשה, וגם *לחשוש* מזה.
הילדה שלי יכולה גם *להתאכזב* מציון נמוך במבחן, ומצד שני להמשיך *לאהוב* ללמוד את המקצוע הזה.

היכולת הזו להתבונן פנימה, להבין שאני מכיל כמה רגשות, לערבב אותם, ומתוך כך לקבל החלטה שקולה – זו יכולת שמצופה מאדם בוגר. *והיא מתחילה להתפתח בגיל 5!* אז המוח כבר מספיק בשל כדי להתחיל לעשות את הערבוב הזה (כמובן לא לגמרי, עד גיל 20 לפחות המוח עדיין מבשיל).

אבל ילדים עדיין לא מסוגלים לעשות את זה בעצמם.
בגלל שבמוח החלק הרגשי יותר פעיל מאשר החלקים “האיטיים” יותר של שיקול דעת וכו’ – ילד שלא יכול לערבב רגשות פשוט יגיב מתוך הרגש הכי חזק. אם למשל הוא לא יבין שהוא גם מאוכזב מהציון הנמוך ושזה עדיין לא מונע ממנו להמשיך לאהוב את המקצוע – הוא פשוט יפרוש מהמקצוע הזה או ירים ידיים.
אם הוא לא יבין שמצד אחד הוא יכול להתווכח עם חבר ואפילו להיעלב, ומצד שני עדיין יכול להיות לו כיף עם החבר הזה – הוא יאבד חברויות.

אז כבר בגיל הצעיר, בגיל 5, עוד לפני כיתה א’, אנחנו יכולים להציג לילדים שלנו את ההתלבטויות היום יומיות שהם חווים, בדרך לקבלת החלטה:
אתה מצד אחד כועס על אחותך שלקחה לך את המשחק, ומצד שני אתה לא רוצה להכאיב לה ולהרביץ לה.
אתה מצד אחד מאוד אוהב חמאת בוטנים בכריך, ומצד שני יודע שזה יפגע בחבר עם האלרגיה לבוטנים.
את מצד אחד עייפה ואולי כועסת כי היה לך מעצבן היום בבית הספר, ומצד שני את לא רוצה להפסיד את החוג כי את נהנית שם.

את הערבוב הזה נמשיך לעשות גם לאורך כל גיל ההתבגרות. זה אחד הכלים החשובים ביותר שהילדים שלנו יצטרכו לחייהם הבוגרים. והאמת היא, שיש גם מבוגרים שעדיין לא מצליחים לערבב רגשות, וגם במקרה הזה יש לא מעט מה לעשות 🙂 אבל זה כבר עניין לפוסט אחר….

מה דעתכן? האם המתבגרים שלכן מצליחים “לערבב” רגשות? מה תוקע אותם בתהליך הזה?

מחכה לשמוע אתכן

הקבוצה לשיתופים:
https://chat.whatsapp.com/BFJc8NAuYzp1XQaXTw9izk?mode=r_t

הקבוצה השקטה:
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG?mode=r_t