מלכודת הסימטריה
*”אני משתגעת! כל מה שהילדה הזו רוצה אני נותנת לה. ומה אני מקבלת בתמורה? כלום!*
*קניתי לה את הבובה שהיא רצתה, עם עגלה והכל. ואיך שיצאנו מהחנות ורצינו לעלות לרכב – סיוט! לא רוצה לחגור, לא רוצה כלום. בכי שלא נגמר.*
*בסוף הגענו הבייתה איכשהו. וגם שם – לא רוצה לאכול, לא להתקלח, לא כלום!!”.*
בני אדם אוהבים סימטריה.
מרגיע אותנו שהכל במערכת יחסים מאוזנת,
שהצבעים מתאימים אחד לשני,
שגודל הפונט מדוייק,
שהעציץ מתאים בדיוק למדף,
שהשטיח מתאים לספה.
סימטריה גם במערכות יחסים שיש לנו עם העולם: אנחנו רגועים כשהמשכורת משקפת היטב את העבודה שהשקענו.
אנחנו רגועים כשאנחנו יודעים מה יקרה כשנלחץ על הכפתור המסויים הזה.
אנחנו אוהבים *חוקים*.
חוקים ברורים,
שיש סיבה ותוצאה.
שהכל מתנהל על פי עקרונות וכללים, עם תוצאות ברורות וידועות *מראש*.
אבל מי לא מכיר את המשפט הידוע –
“באהבה אין חוקים”
קיטשי ככל שיהיה, המשפט הזה נכון.
כשאנחנו מדברים על יחסים הבנויים על אהבה, על קשר בין הורים לילדים – התבנית הזו שהורגלנו אליה, של “אם אני נותן אז אני צריך לקבל משהו בתמורה” – התבנית הכל כך סימטרית הזו – *פשוט לא מתקיימת*.
בגישה ההיקשרותית הקשר בין ההורה לילד הוא לא קשר שמושתת על תנאים או על חוקים
ואי אפשר *להתנות* אותו בחוקים.
אי אפשר לומר שאם נחבק את הילד כל היום אז הוא *בתמורה* יגדל ברוגע.
או שאם נקנה לילד את המשחק שהוא רוצה אז הוא *בתמורה* יעשה את רצוננו.
או שאם נגיד לו שיש לו עוד 5 דקות למשחק, ונסכים להוסיף לו עוד 4 דקות, אז הוא *בתמורה* ישמח ויצהל להפסיק לשחק *בזמן*.
אי אפשר לצפות שנעשה איתו מלא צחוקים וכיף לפני השינה והוא *בתמורה* בוודאות ילך לישון בסבבה לבד ולא ירצה שנשב לידו שעתיים.
כי מה קורה כשמצפים *לתמורה?* נופלים במלכודת הסימטריה. במלכודת הזו שאומרת שאם נתתי – אני חייבת לקבל תמורה!
ואם לא מקבלים את התמורה – מרגישים בעיטה בבטן
“איך הוא מעז להתנהג ככה???”
“איך היא לא עושה את מה שאני רוצה??”
אז – אנחנו כבר לא הורים.
במצב הזה, מי שמוביל ומנהל את התגובה שלנו – הם הילדים.
ואותם *זה שם בעמדה מאוד מאוד מפחידה שהם לא צריכים להיות בה*.
ביחסי הורים וילדים בגישה ההיקשרותית – אנחנו לא מחפשים את התמורה הזו.
הקשר הוא לא קשר שמבוסס על נותן/מקבל, אלא קשר של *אלפא/תלות*.
כלומר, מישהו אחד נמצא בעמדת האלפא – המוביל, היציב, זה שאפשר לסמוך עליו, לבטוח בו. *לא משנה מה קורה!*.
ומישהו אחד נמצא בעמדת התלות – זה שמובילים אותו, שצריך את התמיכה של האלפא. שצריך שהאלפא יעטוף אותו.
ההורה האלפא נותן את היציבות לקשר, היציבות שלו מאפשרת לילד להיות בעמדת התלות, להישען עליו, לסמוך עליו, ליפול לתוך הקשר בבטחה.
ההורה האלפא לא צריך לאיים או לצעוק או להפעיל סנקציות כדי שהילד יעשה משהו.
הורה אלפא רואה את הרגש ומגיב אליו. הוא לא נבהל או נרתע *מהתנהגות*, כי הוא יודע להתחבר לרגש ולטפל בקושי העמוק יותר.
בקשר הזה, של הורה אלפא וילד שמוזמן כל פעם מחדש להיות בעמדת התלות – ההורה והילד מרגישים אחד את השני כל הזמן.
ולגבי החוקים – את החוקים אנחנו כותבים ביחד, כל יום מחדש. 🙂
יהיה יום שהילד שלי יגיע מתוסכל מאוד מבית הספר וכל החיבוקים שבעולם לא יעזרו.
ויהיה יום שהוא יגיע מתוסכל מאוד, ויספיק בדיוק מבט אחד, חיוך אחד שלי, והוא יבוא לפרוק את הכל.
אנחנו יכולים להמשיך לחפש את “ספר ההדרכה” הנכון לתפעול הילדים שלנו.
אבל האמת היא, שהוא נמצא בלב שלנו.
*אז איך הופכים להורה אלפא?*
כל זאת ועוד….. בפוסטים הבאים
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>