*אני D9 של אהבה.*
דחפור משוריין שלא משנה איזה מחסום יהיה מולי – העוצמה של האהבה שלי תצליח לשבור.
ולמה אני חייבת להיות כזו?
העולם שלנו מלא בהזדמנויות לפגיעה בלב הרך של הילדים שלנו.
> “אנחנו לא רוצים לשחק איתך”
> “האוכל שהבאת מהבית מגעיל!”
> “אל תבכה אתה לא תינוק”
> “טוב אין לך מה להיות מאוכזב נלך בפעם אחרת”
> “מה אתה עצוב? סך הכל קיבלת במבחן 90, השמים לא נפלו!”
> “קיבלת רק 85 במבחן? יכולת יותר אם היית יושבת ללמוד ולא מתעסקת בשטויות”.
> “אני לא רוצה לשמוע אותך! עכשיו תקשיב לי!”
> “אם לא תעשו מה שאני מבקשת – אין יותר משחקים, אין יותר סמארטפון, אין טלוויזיה!”
כל החוויות האלה, משפטים, מעשים, אפילו גם כאלה שנאמרים או נעשים כלפי מישהו אחר והילד שלנו רק צופה בהם – עלולים לפתח אצל הילד *מגננה רגשית*. המגננה הזו היא כמו מחסום משוריין היטב, שעוזר לילד לשמור על הלב הרך שלו ולא להיפגע.
אבל יש משהו שחשוב לזכור:
אם הקמתי סביב הלב שלי ממ”ד מבטון משוריין – אני באמת לא אפגע ממה שמסוכן ללב שלי.
אבל,
אני גם לא אחווה רגשות אחרים, ובטח שלא אביע אותם כלפי חוץ.
ולכן, את המגננה צריך להוריד (וכמובן ללמוד את הדרך הנכונה להתמודד עם העלבות ופגיעות). וכדי להוריד אותה – צריך להרבות בהיקשרות, באהבה.
בימים האחרונים כמה אמהות שאלו אותי את אותה שאלה, בכל מיני תצורות, אבל לכולן אותה כוונה: *איך לא להתחרפן???* איך להצליח להחזיק את עצמי מבלי להתפוצץ, אל מול סיטואציות קשות? ♀️
הקושי הגדול הוא בעיקר כשילד חווה את הפגיעה דווקא מהדמויות שאליהן הוא הכי מקושר.
מאחר וכולנו בני אדם, בנות אדם, לכולנו יש את רגעי השבר שלנו שבהם אנחנו מתקשות להיות היקשרותיות.
ם
אז קודם כל, רגע לפני שמתפוצצים – לנשום.
לזכור שעומד מולי לב קטן ורגיש ופגיע. שכל מילה שלי נחרטת אצלו בלב
לזכור את *הכוונות הטובות* שלהם. כן, גם כשהם מרביצים לאח שלהם – מסתתרת שם כוונה טובה. אולי הם רוצים להגיד לנו שהם מאוד מתוסכלים? שהם מאוד כועסים?
נציב את הגבול, אבל גם נכיר ברגש שלהם, בכוונה הטובה שמסתתרת שם.
*ואם בכל זאת התפוצצנו? ♀️ מה עושים?*
רבי נחמן אמר לנו שאם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן.
נשברנו.
צעקנו.
איימנו.
הפחדנו.
הענשנו.
אוקי, אני רגע מבינה עם עצמי שקרה פה משהו לא היקשרותי, משהו שפגע בקשר שלנו.
*עכשיו אני אתקן את זה.*
על ידי חיוך,
על ידי חיבוק,
על ידי אמירה שמראה שהקשר שלנו ממשיך.
ומותר גם להגיד – חמוד, אני מצטערת. אמא קצת כעסה עכשיו, אבל זה לא קשור אליך. אמא קצת לא הרגישה טוב. *להשאיר את זה אצלי, לא אצלהם*.
במקום להגיד –
> “המעשה שלך הכעיס אותי כל כך שהיה לי קשה לא לצעוק”
אני אגיד ש
> היה *לי* קשה. אני לא הצלחתי לעצור את הכעס שלי, וזו לא אשמתך.
אם הילד שלי בדיוק מילא לעצמו מים ושפך הכל על הרצפה והכוס התנפצה רגע אחרי ששטפתי…. וברחה לי צעקה (או שאגה…) של “מההה נסגרררר איתך??? איך לא שמת לב????”
*אני אנשום שניה*.
אבין שקרה פה משהו. אבין שהילד שלי נבהל, מעצמו, ממני. ואני אתקן את זה.
> “חמוד, הכל בסדר. בפעם הבאה תשים יותר לב, אני יודעת שהתכוונת למשהו טוב. בוא, אני אנקה איתך ביחד בסדר? ונמשיך אחר כך למקלחת הכיפית שתכננו”.
המסר שלי לילד הוא: הכל טוב, היה רגע ששניה *אני* נפלתי, אבל הקשר שלנו עדיין בסדר! האיום הוסר 🙂
האהבה שלנו נשמרת בכל מחיר, ואם אני מבינה שכל פעם שהילד שלי מרגיש שהקשר נפגע הוא נבהל מזה ומייצר סביבו מגננה – וכל פעם כזו רק תגרום להתנהגות המרגיזה להתגבר ולחזור על עצמה – *אני אמשיך להיות דחפור של אהבה*.
ואני אשבור כל מגננה שאני אתקל בה עם מליוני טונות של אהבה, עוד ועוד ועוד עד שהמגננה תרד.
ואולי לא נראה את זה באותו הרגע. אולי נשקיע את כל המאמצים שבעולם, ובאותו הרגע ההתנהגות הבלתי נסבלת תמשיך. אבל אנחנו נדע שמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. אנחנו נמשיך לאהוב ולהראות את זה גם אל מול נהר שוצף של התנהגות מעצבנת, של אגרסיביות.
נמשיך ונמשיך ונמשיך,
ואז יגיע רגע כזה, רגע שפתאום נראה איך מתוך שכבת המגננה – צץ הילד שלנו. ונמשיך עם האהבה, והמגננה תרד. ורגשות יעלו.
ואני מבטיחה לכן,
שהרגע הזה הוא קסום. והוא יהיה שווה כל דקה ושניה ששתקנו, והצלחנו להתעלות על עצמנו ועל הרצון לצעוק ולהגיב בכעס.
וכשהרגע הזה יגיע,
ניתן לעצמנו חיבוק ונזכור את הדרך שעברנו *ביחד* ונתחזק מזה
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>