טעם של סבון

*טעם של סבון*

אני זוכרת כשהייתי קטנה, ומישהו בבית הספר היה מנבל את הפה, אז המורות היו אומרות לו שהוא צריך לשטוף את הפה בסבון.
אותי זה ממש הבהיל!
מקצת הפעמים שבמקלחת היה נכנס לי קצת שמפו לפה – זו החוויה הנוראית שדמיינתי לעצמי שעלולה לקרות לי אם חס ושלום אנבל את הפה. ועוד חס ושלום שמישהו אחר ידחוף לי סבון לפה?? אמאלה!!!

להגיד לכם שלא קיללתי כי חשבתי לעצמי כמה שזה לא יפה, מעליב ופוגע בחבריי? כנראה שלא.
כנראה שפשוט עצם הבהלה מהמחשבה על לשטוף את הפה בסבון פשוטו כמשמעו – *הכריחה* אותי להבין בגיל צעיר שלא כדאי לקלל.
יש ילדים שזה פחות הזיז להם, שהם באמת אולי נבהלו כמוני, אבל התסכול שלהם היה כל כך גדול שהוא גבר על הפחד מהטעם שעלול להיות לסבון…. והם פשוט קיללו.

אבל,
האם אנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו שלא לקלל כדי שלא להיענש? או לא לקלל ולהעליב כי זה מעליב, פוגע ולא מכבד?
אני מאמינה שכולנו נבחר באפשרות השנייה.

ויחד עם זאת, כשהילד שלנו מדבר בחוסר כבוד או מקלל – אנחנו מרגישות טוב טוב את הבוקס בבטן שלנו… ואז נדמה שהרבה מאיתנו בוחרים ב”שיטת הטראומה” כדי שהילדים שלנו יפסיקו לקלל או לדבר בצורה לא ראויה…

> לא מדברים ככה בבית שלנו!
> אסור לדבר ככה!
> מה זה המילים האלה??
> איך את מדברת??
> מה זה הפה הזה??
> גדלת ברחוב??
> אוי ואבוי לך אם עוד פעם תגיד את המילה הזו!!
> עוד מילה אחת כזו ואין מחשב שבוע!
> נמאס לי לשמוע את המילה הזו!
> איך את מדברת אליי??
כמובן בתוספת מבט זועם

*גם אני הייתי במקום הזה.* ומה שלא ידעתי הוא שכל אלה פשוט מהווים אטמי אוזניים לילדים שלנו. האוזניים נסגרות, הלב נאטם ובמקום זה הם מרגישים פגועים, אשמים ומבוהלים

אבל הכוונות שלנו טובות! אנחנו רוצים שהילדים שלנו ידברו כמו בני אדם!

*אז איך לא להיות שם? איך לא להיות במקום המאיים הזה? האם אפשר למגר ניבולי פה בצורה היקשרותית, נעימה ויחד עם זאת משמעתית וברורה?*
התשובה היא כן! אני מציעה לכם לנסות לשחק את זה!

אתן דוגמה.
הבת שלי, בת 3, לא הפסיקה לחזור שוב ושוב על מילה מסויימת שאני פחות אהבתי… מיד עשיתי פרצוף כועס בצורה גרוטסקית למדי, בהגזמה , ו”תפסתי” את המילה יוצאת מהפה שלה והכנסתי מהר לפה שלי. הוספתי גם הבעת פנים נגעלת כאילו שהרגע אכלתי ביצה רקובה . ואמרתי לה “זהו! אכלתי את המילה המגעילה הזו. עכשיו היא נגמרה!” היא צחקה, ואחרי חצי דקה שוב אמרה את המילה. שוב אכלתי אותה עם המבט הממש נגעל , ואמרתי לה “אוי מתוקה שלי, אם תמשיכי להגיד את זה – אני פשוט אהיה עם כאב בטן גדול! המילה הזו ממש פיכסית!”. היא צחקה ממש, *צחוק שמשחרר מתח*, ואחרי זה פשוט המשיכה בענייניה איתי, ואת המילה הזו היא יותר לא אמרה.
מאוחר יותר היא אמרה את המילה הזו שוב, ומהר “תפסה” אותה *בעצמה* והכניסה לפה שלה עם מבט נגעל וקולות מצחיקים, מחקה את ההצגה הקטנה שלי ממקודם. וזהו. היא לא חזרה על זה למשך הרבה זמן.

עוד דרך נחמדה כשאחד הילדים מנבל את הפה או מדבר בצורה לא ראויה, במקום לכעוס על הילד – *לעשות הצגה שאנחנו כועסים על איזה חפץ או בובה שכאילו אנחנו חושבים שהיא אמרה את המשפט/מילה.*
יצא לי כבר לכעוס על המיקרוגל שלנו וללמד אותו נימוסים כשהבן שלי צעק לי מהשולחן “אמא! מים!”. אני בתגובה למיקרוגל: “תקשיב מיקרוגל יקר! ותקשיב לי טוב!!! אם תמשיך לדבר אלי ככה אני אלחץ לך על כל הכפתורים בבת אחת!!!”. הבן שלי חייך וצחק, שוב – *צחוק שמשחרר מתח*. ואז מיד ביקש בצורה יפה: “אמא אני צמא, את יכולה בבקשה למזוג לי מים?” אני בתגובה: “אתה שומע מיקרוגל? ככה מבקשים! תלמד מהלל!”

בשני המקרים האלו לא הייתי צריכה להפחיד אף אחד. לא איימתי ולא הענשתי. הייתי אלפא, הובלתי את הסיטואציה, העברתי את המסר שלי בצורה ברורה, בלי לייצר מתח. נהפוך הוא: השגתי צחוק מהילדים שלי, צחוק אמיתי , מאוורר ומשחרר. במקום שהם ימשיכו לקלל מתוך המתחים שהצטברו להם מכל מיני סיבות – הם צחקו, הבינו את הפואנטה, ושמרנו על הקשר שלנו

*מה דעתכן? מסכימות לנסות את דרך התגובה הזו?*
מחכה לשמוע 🙂

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG