לא לקח לי יותר מ-10 שניות להבין שקרה משהו היום.
חזרתי מהעבודה והבן שלי כבר היה בבית, התחבקנו כרגיל, אבל משהו היה אחר.
חיכיתי לראות מה יגיע.
זה התחיל מאגרסיביות – משחק כדורגל בתוך הבית, בצורה מאוד לא ממותנת.
אחר כך העפתי מבט בילקוט שלו, קופסאת ארוחת הבוקר נשארה בשלמותה וגם הקופסא של ארוחת הצהריים. מאוד מאוד לא אופייני, *מאוד מתאים לילד שחווה בהלה ו/או תסכול.*
אוקיי, עכשיו קיבלתי את האישור שאכן משהו קרה.
אבל עדיין לא ידעתי מה.
*כך או כך, התסכול שלו הגיע לפתחי, ועם זה עכשיו צריך להתמודד.* כשהתסכול ירד – הסיבה לתסכול תצליח לצאת החוצה. עכשיו, כשהוא ככה רגיש ופגיע – אני לא אצליח לחלץ ממנו את המידע.
אז זרמתי איתו במשחק כדורגל, כמובן שבכל פעם שהכדור ספוג פגע בי – ניצלתי לרגע תיאטרלי והמחזתי כאב בצורה מצחיקה. ובכל גול שלא הצלחתי לחסום – הצגתי תסכול רציני בצורה הומוריסטית.
כשמצב הרוח קצת התרומם, והצלחנו לשחרר קצת תסכול החוצה – הזרמתי אותו למקלחת. מילאתי אמבט, עם קצף, ריססתי קצת ספריי ריח נעים, השארתי אור עמום. ישבתי לידו, וצחקנו קצת על כמה שאני שחקנית גרועה.
ואז שאלתי בפשטות: “הללי, אני רוצה שתספר לי מה קרה היום”.
“איך את יודעת?” הוא שאל בשקט.
“כי אני מרגישה אותך” עניתי לו.
“אני רוצה שתספר לי, ואני מבטיחה שלא משנה מה קרה אני לא אכעס עליך אף פעם. אני איתך.”
ואז זה יצא החוצה.
הוא סיפר לי שילד הרביץ לו, והכאיב לו.
אוקיי, “תנשמי”, הזכרתי לעצמי. “את לא המוקד כאן, אלא הוא. הוא לא צריך לראות שבשבילך זו בעיטה בבטן. את עכשיו הסלע האיתן שהוא נשען עליו.”
בעדינות שאלתי אותו על הפרטים, אבל היינו כל כך מחוברים שהוא הרגיש בנוח לפתוח הכל. גם את ההתנהגות הכל כך מדהימה ובוגרת שלו, ואת זה שהוא ידע בדיוק מה לעשות ולמי לפנות אחר כך.
“כמה אני גאה בך ילד שלי! אתה פשוט קסם, אתה כל כך נפגעת מהילד הזה ועדיין מצד שני ידעת לפעול בצורה הכי מדוייקת שיש. אתה מרגיש טוב עכשיו שסיפרת לי?”.
*”כן. ואני מרגיש גם שהיית איתי כשזה קרה, ושמרת עליי”.*
אני בתגובה:
כשהקשר חזק, יציב ⛓️ – אפשר לדבר על כל נושא שבעולם, בלי לפחד שהשמיים ייפלו.
כשאבא ואמא הם *אלפא*- הילד מרגיש שהוא יכול להישען עליהם, ולא יקרה לו כלום. ולכן אין לו שום בעיה לספר ה כ ל.
חצי שעה אחרי שהוא הוציא את כל הסיפור, הוא החליט לעשות לי הפתעה ביחד עם אחיו, ושניהם אסרו עליי לצאת לסלון 🙂 כעבור כמה דקות, הם קראו לי, וחיכתה לי ההפתעה המתוקה הזו על השולחן
עוברים על הילדים שלנו מליון דברים כל יום, כמה מהדברים האלו הם בוחרים לשתף אותנו?
כמה מזה הם פורקים החוצה?
וכמה הם משאירים בפנים?
אם ניתן להם את פתחי האוורור האלה – הנפש והמוח יהיו פנויים להתעסק בדברים שעוזרים להם לצמוח
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG