על חתולים ולבבות

*על חתולים ולבבות*

הלל שלי. בן 8, הבכור המתוק שלי, אלרגי לחלב.
הרבה שיעורים לחיים למדתי בזכותו, והיום במקרה קיבלתי תזכורת לשיעור נוסף.

כשהלל היה בן 6 חודשים גילינו את האלרגיה.
הלכתי איתו לבדיקת אלרגיה (“טסטים”) שמבצעים בבית חולים.
זו אמנם בדיקה קצרה אבל מאוד לא נעימה, במיוחד לתינוקות קטנים. דוקרים את העור עם דוקרנים קטנים שמכילים חומר שאליו אנחנו רוצים לבדוק אם יש תגובה אלרגית או לא.
לתינוקות עושים את הבדיקה הזו בגב, מצמידים להם פלסטיק שבקצותיו יש דוקרנים כאלה קטנים, והחוויה ממש לא כיפית.

כשהגיע התור שלנו האחיות התנהלו בצורה מאוד קונקרטית. ניגשו להרים לו את החולצה ואני עצרתי אותן. הן לא הבינו מה אני רוצה. הסברתי להן שאני רוצה להבין מה הולכים לעשות לבן שלי, כדי שאני אוכל להסביר לו בעצמי.
“חמודה, זה תינוק והוא לא מבין, תני לי רגע אחד ואני מסיימת את הבדיקה הזו”, אמרה לי האחות בחיוך חסר סבלנות.
עמדתי על שלי ודרשתי הסבר לתהליך.
כשהאחות סיימה להסביר לי – פניתי להלל, והסברתי לו בעדינות מה הולך להיות לו, ואמרתי לו שאני כאן והוא מוחזק אצלי בחיבוק.

עשינו את הבדיקה, והלל ממש ממש בכה.
אבל למרות הבכי הבלתי נמנע – ידעתי שפעלתי נכון.

גילינו כמובן שהוא אלרגי לחלב, ומאז פעם בשנה אנחנו מבצעים את הבדיקה הזו. רק שעכשיו כבר לא עושים לו את הדקירות בגב, אלא ביד, ודוקרים אותו “קלות” עם מחט קטנה בכמה נקודות. עליהן מטפטפים חומרים שמייצרים תגובה אלרגית מקומית שגורמת לגרד מעצבן מאודדדד (ואסור לגרד את המקום!).

בקיצור, לא נעים

תמיד הרופאים או האחיות היו עושים את הבדיקה הזו בכזו קונקרטיות מנותקת.
רופאה אחת אמרה לי אפילו פעם להחזיק אותו בכח, ושההסברים שלי רק עושים את המצב גרוע יותר. עניתי לה שהיא גם לא הייתה רוצה שיחזיקו אותה בכוח ובטח שלא הבן שלי ומי שעושה את המצב גרוע זו היא

אז אחרי כמה חוויות לא מאוד נעימות, הגענו לרופאת אלרגיה אחרת.
קצת בחשש, ניגשנו למודי ניסיון (כואב) לעשות את טקס הטסטים השנתי

העוזר של הרופאה, שמבצע את הטסטים, קלט את הבן שלי.

הוא התחיל בלשבור את הקרח, והמשיך בחיוך, ואז צייר לבן שלי כל מיני ציורים על היד. חתול, לב, כוכב, והמציא לו סיפור דמיוני שלם על הקשר ביניהם . המשחקיות שהוא הכניס לתהליך המעצבן הזה – הפכה את החוויה למשהו אחר לגמרי! עם אפס התנגדות, בלי בכי ותסכול. הוא פשוט ראה את הלב של הילד שלי, ראה אותו כבן אדם שווה ערך והתייחס אליו בכבוד.
מיותר לציין שאנחנו הולכים רק לשם לצורך הבדיקה השנתית…

החיבור ללב של הילד,
לפחדים שלו,
לתסכול שלו,
להתרגשות שלו,
לבהלה שלו,
למזוודה הרגשית שהוא נושא איתו –
הם הכרחיים לכל מי שבא באינטראקציה עם ילדים.
אי אפשר להישאר בעמדה הזו שמתצפתת על התנהגות ושופטת אותה ומגיבה רק על סמך הנגלה לעין.

אם לא נסתכל על העומק, אם לא נשאל את עצמנו – אילו משקפיים הילד שלי מרכיב שאיתן הוא צופה על העולם? מה הוא רואה דרך המשקפיים האלו? – אם לא נעשה את זה – התגובה שלנו תישאר ברובד השטחי, וההתנהגות תמשיך ותישאר ברובד הזה גם כן.

ההתבוננות שלנו בעומקא דליבא, עומק הלב של הילד שלנו – היא עצמה כבר תחילתו של החיבור אליו, והתגובות שלנו למעשים יקבלו גם הן עומק ומשמעות אחרת לגמרי.

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG