קיבלתי כמה שאלות על הפוסט, תודה על זה!
משתפת כאן שאלה שחזרה על עצמה:
מאוד קשה להרחיק מהילדים שלנו את מושגי המלחמה בשנתיים האחרונות. הם שומעים אזעקות, לחלק יש לצערנו קרובי משפחה שנפגעו או נהרגו. איך עושים את זה?
ומה אם אנחנו מרחיקים מהם את המציאות הקשה ואז יגיע רגע שהם יפגשו בה, הם יגלו בעצם ששיקרנו.
אז ראשית, באמת התהיות האלה חשובות וטובות! אנחנו חיים במציאות לא הגיונית. מוקפים בשלטים שמנכיחים את המצב כל רגע, הילדים שלנו לא נמצאים בוואקום. הם שומעים מחברים או מכרים, נחשפים לתקשורת ועוד.
חשוב להבין שהמטרה בהרחקה היא לעזור לילדים להיפגש עם המידע בצורה שהם מסוגלים להכיל, וזה בהתאם לגיל שלהם ולהתפתחות שלהם. יש מושגים שילד בן 4 לא יבין והם יבהילו אותו, ואילו ילד בן 10 כבר יוכל לקבל הסבר קצת יותר רחב עליהם.
כשאנחנו מרחיקים מהילדים את מושגי המלחמה – אנחנו לא *משקרים*. אנחנו גם לא *מייפים את המציאות*. אנחנו באמת מנגישים להם את המידע באופן ש:
א. הם יכולים להבין, במושגים תואמים גיל ותואמים לעולם האישי שלהם.
ב. בצורה אמינה, ולא משאירים לחברים שלהם להשלים להם את החורים שחסרים להם.
ולכן השיח שלנו לקראת הצפירה יכול להתחבר לאזעקות שהם שמעו, ולהסביר להם שלא מדובר באזעקה אמיתית, או למשל שזה צליל שכששומעים אותו אז הוא מזכיר לנו לחשוב על המשפחה שלנו שמשמחת אותנו, על הדברים שאני אוהב וחשובים לי. אנחנו לא צריכים לרוץ לשום מקום אלא רק לעמוד עם שאר החברים בגן/בבית הספר ולחשוב על הבית שלנו האהוב.
ואסיים בשיתוף אישי.
בשנתיים האחרונות באמת הרחקתי מילדיי את חוויות המלחמה הקשות ככל האפשר. ואז הגיע יום שישי אחד, שבו ממש בצומת לא רחוקה מאיתנו, שבה הילדים שלי עוברים כל בוקר בדרכם ללימודים, התרחש לצערי פיגוע ירי. באותו היום ממש, מספר שעות אחרי הפיגוע, כשעדיין היה שם מוצף בכוחות הביטחון, הילדים שלי עברו עם אבא שלהם בדרכם חזרה מביקור אצל סבא וסבתא. והם ראו את כל ההתרחשות, והבינו שקרה משהו. משהו שבעצם *תמיד אמרתי להם שלא יכול לקרות לנו*. והנה הוא קרה.
התחושה שלהם לא הייתה שאמא שיקרה, כי הם יודעים שאני לא משקרת להם.
המשקפיים של הילדים שלנו ממש שונות משלנו המבוגרים.
*מה הם כן הרגישו?* הם הרגישו מבולבלים, והיו צריכים *שאגשר* להם על החוויה הזו, ואסביר להם מה בעצם קרה כאן.
וההסבר שלי היה שבעצם באמת קרתה כאן תקלה, האירוע הזה לא היה אמור להתרחש, אבל לצערנו הוא קרה. זו לא השיגרה שלנו, כי בשיגרה יש כל כך הרבה גורמים ששומרים עלינו: חיילים, משטרות ועוד. ובאמת בתקופה שאחרי הפיגוע, הייתי רואה שהם נדרכים בכל פעם שהם רואים משטרה או חיילים והייתי מנצלת את זה לטובת תמיכה בהסבר שלי: “הנה אתם רואים, יש כאן שוטרים וחיילים, אם יהיה כאן מחבל הוא ישר יברח או ייתפס ולכן אין ממה לחשוש”.
אנחנו לא משקרים. אנחנו מובילים את הילדים שלנו בתוך מציאות כל כך מבלבלת, ועוזרים להם לקבל מידע נכון ומותאם עבור הנפש שלהם. המסוגלות להבין את עומק הדברים תתפתח עם השנים, בואו לא נאיץ בהם וניתן להם עוד כמה שנים של תמימות ורוגע
אני משתפת עוד משהו: במעון שלי אנחנו משמיעים לילדים את היוטיוב בקישור המצורף, שעוזר מאוד לעשות לילדים הטרמה והכנה לקראת הצפירה. ממליצה מאוד מאוד, להשמיע בבית ולתרגל איתם, מתאים גם לגילאים גדולים.