“שניים נגד אחת”
בעודי מכניסה כביסה למכונה, נשמעות זעקות שבר מעבר הסלון, במקביל להלימות רגליים קטנטנות שרצות (או נמלטות ליתר דיוק) ברחבי הבית.
אני יוצאת, ורואה את בן ה 5 שלי רודף אחרי הנסיכה בת ה 3.5 עם כלי נשק דמיוני שהוא המציא מחלקי פליימוביל קטנטנים.
רחל דבורה בורחת ממנו בבהלה, והוא ממש מבסוט עם חיוך ענק על הפנים, דולק אחריה בניסיון “ללכוד” אותה.
מוכר לכן?
סיטואציה שיש כמעט בכל בית שיש בו יותר מילד אחד.
אחד האחים, בדרך כלל הגדול יותר, רודף אחרי האח הקטן יותר וחסר האונים במטרה להפחיד אותו.
בדרך כלל זה נגמר בהפרדת כוחות, הסברים אינסופיים של “די להפחיד אותו!! הוא יותר קטן ממך!!” ותסכול תסכול תסכוללללל שלא נגמר – למה הוא לא קולט כבר שאסור לעשות את זה? למה הוא ממשיך להפחיד אותה?
אז בואו נבין רגע למה בכלל הדבר הזה קורה.
קודם כל, ילדים הם טובים ורוצים להיטיב עם הסביבה שלהם.
בכלל, בני אדם, לא נולדים עם מנגנון דחייה חברתית. ההיפך. מבחינה אבולוציונית הישרדותית, אנחנו רוצים להיות אהובים ולדאוג לאחרים כי זה מה ששומר עלינו מלוכדים ובעצם שומר על החיים שלנו. בחברות קדומות – מי שלא היה חלק “מהשבט” – היה מוצא את עצמו לבד, הרבה פחות מוגן מסכנות קיומיות, עם הרבה פחות יכולת להסתדר בעצמו.
נחזור לילדים-
אז מדוע אנחנו רואים את התופעה הזו של הפחדות מתרחשת שוב ושוב?
סיבה אחת למשל היא עמדת הנחיתות שילדים נמצאים בה במהלך היום: קובעים להם, מחליטים להם, לפעמים מצווים עליהם ומכריחים אותם. לפעמים הם חווים בריונות והצקה מילדים במסגרת, ולכן עולה בהם צורך להרגיש “עם היד על העליונה”, להיות החזקים והמחליטים.
סיבה נוספת היא ילד שנמצא במגננה מאוד עמוקה, שמרגיש שפחות קשובים לו ולצרכים שלו, מתעלמים מרגשותיו ומהפחדים שלו. הוא כל כך דרוך, כמו קפיץ, שההפחדות האלה פשוט יוצאות ממנו כמעט בלי שליטה ובלי יכולת לעצור ולהיות עם שיקול דעת.
ועוד סיבה היא באמת רמות גבוהות של בהלה – פריקה של מתח שילד אוגר ואוגר, והמתח הזה כתוצאה מבהלה שלא מטופלת – פשוט יוצא בצורה כזו של הפחדת אחרים. ילד מבוהל ששם על עצמו מגננה כדי לא להיבהל – מונע מעצמו גם להרגיש את האחר ולהיות אמפטי אליו, ולהבין שבעצם הפעולות *שלי* מפחידות את מי שמולי.
*אז מה עושים?*
קודם כל, מבררים מה השורש כדי לטפל, לא רק בתסמין- אלא בגורם ממש. ילדים לא אמורים להתנהג בבריונות ולהסתובב ולהפחיד אחרים כדבר שבשגרה. יש כאן רגש שצריך להגיע אליו ולעזור לילד להתמודד איתו בצורה נכונה.
ואם כבר נתקלנו בסיטואציה הזו בבית…
כרגיל, אני ממליצה מאוד “לצאת מזה” על ידי משחק.
יש לנו פה אח אחד שמפחיד את אחותו.
קודם כל, לקחתי שליטה על הסיטואציה:
“צבי! יאללה בוא תפחיד אותי, תירה עליי!” והתחלתי לצעוק “אמאלהההה!!”. בעצם, ניתבתי את התסכול שלו כלפיי, אני כבר אדע להתמודד עם זה, ולא כלפי הבת שלי שבאמת מפוחדת מהעניין.
זה עבד קצת, ואז הוא חזר להפחיד אותה.
מיד הצעתי “שדרוג” למשחק –
“אוקי, עכשיו *שניכם ביחד* מנסים להרוג אותי!!”.
מיד הם קפצו על ההצעה, צבי רץ להכין לרחל תותח פצצות משלה… ובכל פעם שהם ירו עליי – עשיתי קולות מצחיקים ו”מתתי”.
אחרי שהם צחקו קצת והתאווררו, הוספתי עוד “חוק למשחק שלנו: מותר לירות עליי ולהרוג אותי, וכדי להחזיר אותי לחיים אז צריך ללטף אותי.
שיחקנו ככה כמעט 10 דקות, שהם הורגים אותי ומחיים אותי, עד שבאיזשהו שלב הם התלהבו ממש מהעניין והתחילו להרוג ולהחיות וחהרוג ולהחיות אותי ברצף בלי הפסקה. בתגובה – השתגעתי והשתטיתי קצת, וכולם צחקו מאוד והתאווררו.
וזהו!
מיד כשסיימנו – כל אחד הלך לענייניו, הילדים, שהיו עכשיו רגועים ביותר, חזרו לשחק ביחד ולבנות במשותף ובצוות משהו במגנטים.
*מה עשיתי כאן?*
הפכתי את הלימון ללימונדה.
לקחתי ילד מתוסכל (אגב, באמת הסתבר אחר כך שממש הציקו לו היום בגן) ועזרתי לו לנתב את התסכול כלפיי, כלפי מי שיודעת לעזור לו.
שיחקנו במשחק *היפוך כוחות* שמטרתו לאוורר את הרגשות ואת התחושות הלא טובות בתוך מסגרת עם גבולות ברורים, מסגרת מוגנת ובטוחה. בעצם זה ששני האחים היו “נגדי” – זה חייב אותם לשתף פעולה ביחד ולא לתקוף אחד את השני, וכך הרווחתי שתי ציפורים במשחק אחד 🙂
מוכנות לנסות? מחכה לשמוע מכן!
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>