אמא מופלאה שואלת, ואני משתפת ברשותה:
*”תודה על ההסבר החשוב!*
*אשמח לשאול.*
*בשנים קודמות, כשהגדולים שלי היו קטנים, אני זוכרת אותם צוחקים או עושים שטויות בזמן הצפירה. אולי באמת כי הם נבהלו כמו שאת כותבת או כי זה היה להם מוזר.*
*השנה הבת שלי בת שנתיים וחצי והיא תהיה איתי בבית.*
*איך אפשר לגרום לילדה שלי לעמוד איתי בזמן הצפירה?*
*אני מפחדת שיהיה לי קשה להכיל את זה שהיא תצחק או תעשה פרצופים, אני רוצה לכבד את הנופלים. יש גם קרוב משפחה שלנו שנפל בעזה השנה. אני מפחדת שלא אעמוד בזה ושאכעס עליה”.*
אמא יקרה,
אני שולחת לך חיבוק גדול! באמת לא פשוט. את מתארת כאב אמיתי וצער שקיים בך, ורצון מובן כל כך לתת את המקום לכאב הזה בזמן הצפירה. במיוחד השנה…
באמת את צודקת בחוש שלך, שהצפירה יכולה להבהיל את הילדים או להיות להם מוזרה.
לצד הקושי שלנו, המבוגרים, שכבר מבינים דבר או שניים בחיים… חשוב באמת להבין גם את הצד של הילדים ולהגיע לרגע הזה ממקום מכיל.
לילד מבוהל, מפוחד, מבולבל – יש הרבה דרכי התמודדות. חשוב לתת להם את המקום לזה.
לא להכריח אותם לעמוד או להיות בשקט, כי זה מוזר להם. אפשר לומר להם – “עוד מעט כשיהיה את הצליל החזק אז אני אעמוד ואתפלל / אעמוד כדי לשמוע את הצליל טוב יותר” או הסבר כלשהו לכך שאת תיכף תעמדי. אפשר להציע לה לעמוד איתך, או להגיד לה שהיא יכולה לבוא לחבק אותך או שתרימי אותה.
אפשר להשמיע מוזיקה שקטה במהלך הצפירה, שתעזור לילדים בעמעום של הצליל הגבוה.
אפשר לתת להם הסחת דעת כלשהי כמו משחק וכו’, ואם הם כבר באמצע משחק – לא חייבים לעצור ולהפסיק להם את זה, כי מנקודת המבט שלהם – זה יכול להיראות מאוד מוזר ולא ברור.
זה שאת כאמא תאפשרי לילד שלך את כל זה – לא יוריד אפילו לא במעט את הכבוד שאת חשה כלפי הנספים והנופלים הי”ד. נהפוך הוא. באהבה שלך לילדים את נוטעת בהם שורשים חזקים וחיבור עצום לעם ישראל. בחיבור שלך לילדים ולרגש שלהם- את מעצימה אותם ומראה להם שאנחנו עם שמבוסס על חיבור ועל אהבה אחד לשני.
כשאת עוצמת עיניים בצפירה – תחשבי על זה