*”אז כנראה שאת לא באמת אוהבת אותי!”*
כך ירה עלי בן ה-עוד-רגע-9 שלי
כי לא יכולתי לבוא איתו לאן שרצה ברגע שרצה.
אבל זו לא באמת הסיבה, אנחנו כבר יודעים את זה…
גיל ההתבגרות, נעים להכיר, יצאנו לדרך 🙂
הגיל שבו הקלפים נטרפים והרבה ממה שהכרנו – נראה כלא היה מעולם…
גיל ההתבגרות הוא למעשה כינוי לתקופת מעבר בין הילדות – לבגרות.
הוא מתחיל סביב גיל 9, אז נראה ניצנים שמאפיינים את התקופה הזו. זה כמובן משתנה מילד לילד, ויש ילדים שיתחילו גם מעט מאוחר יותר.
זו למעשה תקופה שמהווה גשר, אותו אנחנו צריכים לעזור לילדים שלנו לחצות.
האם הגשר הזה עובר מעל תהום מפחידה? או מעל נחל קטנצ’יק? זה יושפע הרבה מהאופן שבו חיזקנו את ההיקשרות במהלך הילדות.
ילד שיגיע עם תחושת חיבור גבוהה למבוגר המשמעותי בחיים שלו – יחוש הרבה פחות בהלה במהלך תקופת ההתבגרות, מאשר ילד שחווה היקשרות חלשה יותר עם הוריו.
זו תקופה שבמוח שלנו קורים שני דברים במקביל:
*החלקים שאחראיים על המערכת הרגשית* – כמו האמיגדלה שהכרנו כבר – אלה מתפתחים *מהר*.
לעומת זאת,
*החלקים שאחראיים על שיקול הדעת*, הקורטקס הקדמי, “מערכת הבקרה” של המוח – אלה ממשיכים להתפתח *לאט* יותר עד סביבות גיל 20.
ואז,
הילדים שלנו יכולים להיות מוצפים מהר מידי מכפי שהם מצליחים לעבד.
הם ייראו לנו אימפולסיביים, קיצוניים, תנודתיים במצב הרוח, יגיבו בצורה מאוד דרמטית גם לדברים שהם יחסית קטנים (כמו לכעוס ולומר שאמא לא אוהבת אותי אם היא לא יכולה לבוא איתי לחדר כשביקשתי) ובאופן כללי – נחווה איתם סיטואציות מבלבלות שלא נבין מאיפה הן פתאום נחתו עלינו…
מוכר כאן למישהי?
משתנה נוסף שנכנס למשוואה שלנו הוא גם הרצון של הילדים שלנו *בניפרדות*, כלומר – הם לאט לאט מפתחים את הזהות של עצמם, מבררים מי הם. והם יגלו התנגדויות לדברים שנאמר או נרצה, יתרחקו מאיתנו ועוד.
כל המשתנים האלו ביחד יוצרים מצב דיי נפיץ
והרבה הורים רואים את המציאות הזו כ:
הילדה היא בעצם “דרמה קווין”,
מלאת הורמונים שגורמים לה לשיגעון,
ובעצם עדיף שנתפוס מרחק ונרפה ✋
כי כל דבר קטן יוצר אצלה פיצוץ עלינו.
ההתנהגות הזו מפחידה הרבה הורים
הם מרגישים שהם כבר לא מכירים את הילד שלהם.
הם לא יודעים מה “התשובה הנכונה” לסיטואציות עם הילדים, ומרגישים במילכוד, שכל תגובה תעורר הר געש – להתפרצות
הם מפחדים להתקרב כי הילד שלהם דוחה את הקרבה הזו.
הם מפחדים להתרחק כי הם יאבדו שליטה על הילד שלהם.
חלקם לוקחים את תפקיד “החבר המגניב” ומנסים דרך המקום החברי – להתקרב אל הילד.
אבל אחרי כמה זמן – מגיע כאילו משומקום- פיצוץ לא ברור, ונותרת בהם התחושה שהילד שלהם פשוט כפוי טובה וכל הכלים נשברים…
זה מאוד מאוד מייאש ומתסכל….
*אז מה באמת הילדים שלנו צריכים? איך עוברים את הגיל הזה בשלום? ואיך אפשר להתכונן לתקופה הזו כבר מלידה?*
וגם – מה בסופו של דבר עניתי לבן שלי?
ההמשך – יהיה כאן מחר
*מוזמנות להצטרף לקבוצה הפתוחה לשיתופים שלכן, ולהתייעץ על המתבגרים האישיים שלכן. אפשר גם בצורה אנונימית, על ידי שליחת השאלה אליי בפרטי*.
קישור לקבוצת השיתופים:
https://chat.whatsapp.com/BFJc8NAuYzp1XQaXTw9izk?mode=r_t
שתפי עם מי שכדאי שתקרא את זה- קישור לקבוצה השקטה:
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG?mode=r_t