*”איך את מצליחה לשרוד עם 4 ילדים? איך נותנים מענה לכולם???”*
שאלה אותי לפני כמה ימים אמא מהממת לבן שנתיים ובן 7 חודשים.
וכל מה שעבר לי בראש הוא שאני שואלת את עצמי בדיוק את אותה שאלה על אמהות ל 5 או 6 או 7 או 8 ילדים
אבל ברצינות,
כולנו, ולא משנה כמה ילדים יש לנו, אחד או עשרה, כולנו מכירות את הרגעים האלה שבהם אנחנו מתפללות ליכולת לפצל את עצמנו לכמה חלקים ככה שנוכל בו זמנית לתת מענה לכולם: לזה שבגמילה ויושב על הסיר, לזו שתקועה בדף העבודה, לתינוק שהתעורר בדיוק ובוכה ברעב, לזה שהחוג שלו מתחיל בעוד 10 דקות, אה וגם לבן הזוג, (זה שמדליק את הדוד וזורק את האשפה) שמידי פעם צריך לטפח את הקשר גם איתו 🙂
*מולטיטאסקינג.*
זה מושג שהחברה המערבית המציאה כדי להצדיק ולהכשיר את אורח החיים הכל כך תובעני וטובעני שלנו.
התמקדות בדבר אחד והתעמקות בו נתפס כבזבוז זמן.
למה להתמקד במשהו אחד כשאפשר כמה במקביל?
ולצערי,
זו תפיסה שחלחלה גם לתוך התא המשפחתי של כולנו.
אבל העניין הוא שזה פשוט לא אפשרי. אי אפשר להספיק הכל בו זמנית כל הזמן!!
דווקא הגמרא מדייקת את ההיפך: *תפסת מרובה לא תפסת.* כשאני מנסה לג’נגל בין כולם ולתת מענה לכולם, בסוף אני עצמי באפיסת כוחות נטולת חמצן או טיפת סבלנות להמשיך עם זה.
באמת אחד הדברים שאמהות אומרות לי לא מעט פעמים – שהן מצליחות להעמיק את ההיקשרות עם הילד “המאתגר”, והעניינים שם מסתדרים, אבל אז מה שקורה שהילדים האחרים פתאום מתחילים לאתגר! וצצות איתם בעיות כי ההיקשרות נחלשה. ואז כשמתקנים את הקשר איתם – אז שוב הקשר נחלש עם ילד אחר… וזה מעגל שלא יוצאים ממנו….
אז בכל זאת, מתרוצצים לי פה בבית 4 חמודים, בגילאים שונים, עם צרכים שונים. איך עושים את זה?
איך שומרים על היקשרות עם כולם??
ראשית, באמת צריך לומר – לא תמיד הקשר עם כולם חזק ומורגש. לא תמיד כולם מקבלים מענה בו זמנית. כי כשאני יושבת לקרוא סיפור או יוצאת לטיול קצר רק עם ילד אחד שרוצה וצריך להרגיש עכשיו את אמא רק איתו, או אפילו משהו שגרתי כמו ללכת לרופא עם ילד אחד שלא מרגיש טוב כשהשאר נשארים בבית – זה מייצר אצל האחרים תחושות של פרידה: “למה אמא איתו ולא איתי?”. וזה בלתי נמנע.
אבל,
כשאני מודעת לזה שיש כאן חוויה של פרידה – אני אגשר עליה מיוזמתי, ואחזיר את הקשר מהמקום הפגוע אל המקום הבטוח. אני אתן לילדים עוגן היקשרותי להישען עליו (“אני קוראת עכשיו סיפור עם צבי, אולי אתה רוצה בינתיים לחכות לי ולהתכרבל במיטה שלי לכמה דקות עד שנסיים?”), וכשניפגש שוב – אחבר אותם מחדש (“היית עצובה כשראית שקילחתי את אילה ושאני לא פנויה לשחק איתך נכון? הרגשת שאני לא איתך וזה לא היה לך נעים. את רוצה שאני אעשה לך עכשיו אווירון עד הסלון ונלך לשחק ביחד?”).
*הגישור* הוא אחד מהמנהגים המאוד משמעותיים בגישה ההיקשרותית, ואחר הצהריים שלי מלא בלא מעט גישורים כאלה. היום יום של הילדים שלנו מלא בפרידות מאיתנו, והגישור עוזר לנו לתווך להם את הפרידה, להחזיר את הקשר ולתקן אותו.
על מנהג נוסף ומאוד משמעותי, איסוף, אכתוב כאן ביום רביעי בע”ה ועד אז אני מזמינה אתכן להתבונן – אילו פרידות היו במהלך היום שלכן עם הילדים? פיזית או רגשית (גם שיחת טלפון שלנו עם מישהו אחר בזמן שהם לידנו יכולה להיות פרידה). נסו לגשר על הפרידות האלה, לצאת מנקודת הנחה שגם אם אינכן רואות על הפנים שלהם – הילדים מרגישים את הפרידה, והם צריכים את הגישור שלכן כדי להתחבר מחדש.
*בקרוב: אחרי ההצלחה של השנה שעברה, אתגר ליל הסדר #2 יוצא אל הדרך! מגיעים לליל הסדר – בקשר פרטים בהמשך*.
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG