איך להפיל חומה?

*איך להפיל חומה?*

החומר החזק ביותר בעולם
הוא החומר שממנו עשויה
החומה שמקיפה לב
של ילד רגיש.
המגננה שעולה,
כדי לשמור על הלב שלו,
שלא רוצה להיפגע ולהיפצע,
אז המגננה הזו יוצרת חומה מסביב ללב,
ואין בעולם חומר יותר חזק מהחומר שהחומה הזו עשויה ממנו.

זו חומה בלתי חדירה, שנבנית לאט לאט – מכל רגע של פגיעוּת, פרידה, עצב, אכזבה, תחושת דחייה.
וכשאנחנו פוגשות את הילד שלנו *מאחורי החומה הזו* – הוא נראה לנו סגור, ציני, לא משתף פעולה.
אבל האמת היא, שיש שם לב עדין, ש*כל כך* רוצה קשר – אבל פוחד.

—-
לפני שבועיים הצטרפה למשפחה שלנו *הדסה* המתוקה. חיכינו לה כולנו בכיליון עיניים, הילדים כבר תכננו מה יעשו איתה ואיך ישחקו איתה.
ידעתי שמאחורי הציפייה – יש גם חששות, פחדים, ותחושת פרידה שעומדת להגיע.
זה הכי טבעי שכשאח או אחות מצטרפים למשפחה – יש איזו רעידת אדמה קלה שמערערת את הקרקע.
לקחתי אוויר, וצללתי למים העמוקים של עבודה עם רגשות פגיעים.

וזה מה שקורה בימים האחרונים אצלנו בבית, עם כולם. אבל בעיקר מורגש על הגדול שלי, המתוק מאוד והרגיש מאוד.
יש ימים שהוא פשוט מתנהג בצורה שקשה להכיל –
ופתאום, *במקומות שבדרך כלל יש קרבה – יש עוינות.*
במקומות של משחק ושיתוף – יש הסתגרות והתרחקות.
הוא מראה לי דרך ההתנהגות שלו – שהוא רוצה לדעת, שוב ושוב, אם הקשר בינינו *באמת חזק*.
*אני* יודעת שהקשר חזק, אבל *הוא* לא תמיד מצליח להרגיש את זה. כי אמא הרבה עייפה והרבה מנירה והרבה בחדר והרבה מטפלת בתינוקת….

ודיי מהר ראיתי – שהלב שלו בונה חומה, רק כדי להגן על עצמו. הוא לא רוצה להיפגע. כי ילדים רגישים – מרגישים את הפגיעות חזק יותר וקשה הרבה יותר. ואצלהם המגננה עולה ממש מייד כדי להגן על הלב.
אז במשך כמה ימים אני “מטפטפת” את העוצמה של הקשר שלנו, ומרככת את הלב שלו בעדינות:
“אני יודעת שאתה מרגיש מבולבל, אני לא כועסת עליך”.
“אני פה איתך”.
“בוא נלך ביחד קצת לחדר, אל תדאג אנחנו נירגע ביחד.”
“אני לא עוזבת אותך”.
אתמול היה השיא – הוא לא רצה חיבוקים, והתרחק מאוד. ואמר שהוא לא רוצה בכלל שאני אהיה בבית 🙁
הבנתי שיש בפנים בלב שלו הרבה רגש וכאב שהוא צריך לפרוק.
המשכתי באותו קו, עם אותם משקפיים שרואים את הרובד הפנימי ולא את ההתנהגות שבחוץ: אני לא כועסת עליך, אני יודעת שאתה כל כך פגוע וכועס שאתה אומר דברים שלא מתאים לך לומר. אבל אני פה ולא עוזבת אותך, ןכשתהיה מוכן – אני מחכה לך כאן על הספה.

לאט לאט הוא הסכים לפתוח לי צוהר בלב שלו.
הסתכלנו בתמונות שלנו כשהוא היה תינוק,
וסיפרנו סיפורים,
וצחקנו.
ופתאום – הופיע לו חיבוק חזק חזק, כזה שלא קיבלתי המון זמן. והרגשתי שזה הזמן המתאים לשאול:
“הללי, אתה מרגיש טוב יותר?”
“כן…” הוא ענה בשקט.
“הרגשתי שמקודם היית מאוד כועס, נעלבת ממשהו. נכון? ממני?”.
“כן…”.
“אני חושבת שאני יודעת ממה. אתה מרגיש שיש לנו פחות זמן ביחד נכון?”
“כן! מאז שהדסה נולדה את לא משחקת איתי כבר וגם לא ישבנו ללמוד ביחד בספר שופטים!”.
מפה – כשהלב כבר נפתח – היה הרבה יותר קל להתקדם ולאוורר את הרגשות שנעצרו שם.

ברגעים האלה הקשים קשים קשים, שכבר החמצן שלנו נגמר, ואנחנו מרגישים שאנחנו לא מכירים את הילד שלנו יותר, בדיוק אז – נכנס *הכלי הכי חזק שיש לנו* כהורים:
לא גבול נוקשה, לא איום ולא תגובה “חינוכית” שמבהירה היטב מי כאן נותן הוראות.
*אלא פשוט – קשר.*
נוכחות חמה.
עיניים רכות.
מגע שמרגיע.
שפה שמכירה בכאב – ולא דוחקת אותו החוצה.

—

השבת נקרא בפרשת *וילך* את מילות הפרידה של משה רבנו לעם:
*”חֲזַק וֶאֱמָץ, כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם…”*
לא “תביא” אותם. *תבוא איתם*.
להיות איתם. לצעוד יחד. לא להוביל מרחוק, אלא מהלב.

וזה מה שילד רגיש צריך.
שנבוא איתו.
גם כשהוא סוער.
גם כשהוא דוקר.
גם כשהוא בונה חומה.

ובאמת בכיבוש הארץ – יהושע הוא זה שהוביל את העם במסירות רבה, בצעדה יחד איתם, בהפלת החומות שהקיפו את הערים המבוצרות.

כי עם מספיק חום, מספיק קשר – *גם החומה הכי עבה וגבוהה נמסה לאט לאט.*

יש לך ילד רגיש? מכירה מישהי שצריכה לקרוא את זה?
שתפי איתה, שתדע שהיא לא לבד ❤️

*שבת שלום אמהות יקרות*

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG