*אתגר ליל הסדר מס’ 1: לזכור את הלב הרך*
לפני כמה ימים בן ה 8.5 שלי בעט פה בבית בפוף. באתי ועצרתי אותו ושאלתי אותו בכעס “למה אתה בועט בפוף? מה קורה איתך?!” בתוכי היה קול זועם שלא הבין איך הוא מרשה לעצמו לזלזל ככה בחפצי הבית!! ועוד בזמן שאני מקרצפת את הבית לפסח!!! איך גבול לחוצפה…
הוא ענה לי: “אמא יש לי הרבה כועס בפנים, ככה אני מוציא את הכועס שלי”.
המתוק הזה הזה הזכיר לי בשנייה אחת לחזור חזרה למקום שמחפש את הלב הרך ואת הכוונות הטובות שלו. איך אני מסוגלת בכלל לכעוס עליו?
אם יש משהו שלמדתי מהעבודה עם ההורים שאני פוגשת, הוא שלפני שבכלל מעמיקים את ההיקשרות ואת החיבור – צריך קודם כל *רצון* לעשות את זה.
ולפעמים,
יש רצון,
אבל אין כוחות.
איך אני מצליחה למצוא בעצמי את הכוחות להתקרב לפצצת הזעם הזו, ליצור הזר הזה שמסתובב לי בבית, מקלל, יורק, הופך כיסאות ומרביץ לאחים?
הרבה הורים אומרים לי – *מאוד קל לנו להיות היקשרותיים כשהכל רגוע. אבל בהתקף הזעם או ברגעים של התנהגות אגרסיבית – אני לא מצליחה למצוא כוחות בתוכי כדי לשמור על הקשר.*
כל מי שחוותה סיטואציה של התנהגות אגרסיבית עם הילד או הילדה שלה יודעת על מה אני מדברת.
על תחושת הסלידה,
על התדהמה,
על הריחוק,
על הרצון פשוט לברוח מהסיטואציה,
על האגרוף בבטן שלנו והקול הפנימי שעולה: “איך הוא מעז לדבר אליי ככה בחוצפה????”,
על הדחף פשוט לעצור הכל ומייד,
וכל האמצעים כשרים.
אבל אפשר גם אחרת.
*אז מאיפה מתחילים? איך להצליח למצוא בעצמי את הכוחות והיכולת להתבונן אל מעבר להתנהגות שלהם? ולראות את הלב?*
אני מאמינה קודם כל בתרגול. תרגול “על יבש” מה שנקרא.
מה הכוונה?
קודם כל, ברגעים השקטים והטובים- בדיוק אז לעצור רגע, להתבונן ביצורי הפלא המתוקים שלנו (גם אם הם כבר מחוספסים יותר…) ולהזכיר לעצמי כמה הם צריכים אותי איתם. גם אם הם כבר מדברים, גם אם הם כבר בלי חיתול, גם אם הם כבר עם רישיון נהיגה. הלב שלהם עדיין מסונכרן וצריך להמשיך להיות מסונכרן עם הלב שלי. כל פעימה שלהם מורגשת בלב שלי.
נסו להיזכר ברגעים הפשוטים שהם היו פיצקיים , חסרי אונים לחלוטין בצורה מובהקת, תלויים לגמרי באמא ואבא.
גם בגיל 9 או 15 או 18 – הם עדיין צריכים אותנו לא פחות.
ואחד הדברים המשמעותיים שמכניס לפרופורציות הוא ההבנה שבאמת ילד, חכם ועצמאי ככל שיהיה, צריך אותי מידי פעם כדי לעזור לו להתוווסת רגשית . ברגע של סערה – אני הופכת להיות המחסה ששומר עליו מפניה. ברגע של קושי רגשי, תסכול גדול, ובהתפרצות זעם או הבעה אגרסיבית כזו או אחרת – אראה זאת כקריאה שלהם לעזרה. “אמא אני צריך אותך כדי שתעזרי לי לווסת את כל הרגשות שמציפים אותי עכשיו”.
אז גם אם אתם עומדים בפני דרקון יורק אש…. תדעו שבפנים יש לב רך. הוא לא בודק גבולות, הוא לא מנסה אתכם, הוא לא מתחצף ומזלזל מחוסר כבוד. הוא פשוט צריך מכם עזרה.
אז, האתגר שלנו להתחלה: לחפש כוונות טובות, לראות את הלב הרך. לתרגל את זה ברגעים הטובים, וככה לאמץ לעצמנו את דפוס החשיבה הזה שילווה אותנו גם ברגעים היותר מאתגרים.
הסתכלו על ילדיכם ביום יום. מה הפעולות שהם עושים ונראות לנו שגרתיות? מה הכוונה הטובה שעומדת מאחורי? איפה הלב הרך שלהם נגלה ביום יום?
מוזמנת לשלוח לי שאלות או מחשבות להתייעצות, מחכה לשמוע מכן!!
מכירה אמא שחייבת לקרוא את זה? שלחי לה את הפוסט ואת קישור ההצטרפות: https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG