בתוך ים סוער רק שנינו נישאר

*בתוך ים סוער רק שנינו נישאר*

איך שאספתי אותה מהגן
ידעתי שמשהו קרה.
למרות שהגננת עדכנה בקבוצה שהיו מלא חוויות כיפיות,
וידעתי גם שהגיעו אליהם לוחמי אש עם כבאית לבקר בגן, ושהיא חיכתה לזה מאוד,
כי הביקור נדחה מל”ג בעומר,
עדיין זיהיתי בשבריר שניה שקרה משהו.
היא הייתה קופצנית במיוחד וכל הדרך לאוטו היא רצה וחזרה אליי ורצה שוב וחזרה אליי, ולא מצאה מנוחה.
היא נראתה חייכנית, אבל זה לא היה נראה כמו שמחה.

> “מתוקה רוצה חיבוק?”
> “לא! אמא הייתה לנו היום כבאית בגן! עם כבאים!”
היא ירתה את זה ישר. יופי, חשבתי. אולי פשוט התרגשות מהכבאית זה מה שיצר את חוסר השקט. עכשיו נדבר על זה והיא תפרוק, וההתרגשות והמתח ירדו.
> “וואוו איזה יופי! חיכית לזה ממש! גם ראיתי בתמונות שנתנו לך ללבוש את המעיל המיוחד של הכבאי! נכון?”.
> “כן… ”
ואז הפנים שלה נהיו קצת עצובות.
> “אמא אני נבהלתי כשפתחו את הצינור מים, זה הבהיל אותי ולא היה לי נעים שהמים נגעו בי!!!”
וכמו צינור המים של הכבאית, גם ברז הדמעות של הבת שלי נפתח… היא נבהלה מהעניין, והמתח הזה הוא מה שנאגר בתוכה ויצר את חוסר השקט.
חיבקתי, ליטפתי, הכלתי, נתתי מקום לבהלה שלה ולאי-נעימות והרגעתי.
אחרי שהיא פרקה, הצעתי לה:
> “את רוצה שנלך לעשות אמבטיה ואת תיהיי לוחמת אש? עם צינור מים?”
היא שמחה, הפעם השמחה וההתרגשות שלה הייתה רגועה ובריאה.
האמבטיה ללא ספק פרקה את שאריות המתח שעוד נותרו שם, ואחר הצהריים שלנו היה נהדר עם כל האתגרים הרגילים של לסדר את המשחקים ולהשתגע שהם לא עושים את זה מיד כשאני מבקשת

לפעמים לנו נראה ממש מוזר שמשהו כיפי כל כך הטריד אותם.
לפעמים זה יהיה משהו טוב שמאוד ציפו לו כמו ביקור אצל סבא וסבתא, טיול, משחק חדש שמאוד רצו.
לא נעלה על דעתנו שמשהו שם לא עבד להם, ויצר אצלהם מתח.
הזיהוי הזה של המתח צריך להוביל אותנו לתת לו מקום, לעזור להם להתווסת, לפרק את הפצצה בצורה מבוקרת ובתנאי מעבדה.

ילדים, בוגרים ווברבליים ככל שיהיו, עדיין צריכים את המעטפת הזו שלנו כדי לעזור להם לעבד רגשות. גם את הרגשות השליליים ולפעמים גם את הרגשות החיוביים. הוויסות תופס בשניהם.
כשאנחנו נותנים להם את המקום לשתף בחוויות שלהם ובעצם לבוא אלינו להתווסת – אנחנו מעבירים להם מסר של מרחב בטוח לשיתוף, מרחב שמקבל את החוויות הטובות “והמשעממות” וגם את הפחות טובות.
צורת השיח הזו בונה מגיל קטן את האמון שלהם בנו, כך שגם כשיגיעו גלים סוערים יותר – הם ידעו שיש להם חוף מבטחים אצלנו