דרישת שלום מאמא

*דרישת שלום מאמא*

בשבת אירחנו חבר טוב וקרוב מאוד שאשתו, חברה אהובה שלי, נפטרה לפני כמה חודשים אחרי מחלה. האבא הגיע עם חמשת ילדיו, בגילאי שנתיים עד 12.

התהפכה לי הבטן לפני השבת הזו,
לא ידעתי בעצמי למה לצפות, לא מהילדים שמגיעים לא מהילדים שלי.
את כל הלחץ שלי – תרגמתי לכמות ענקית של דברים שבישלתי והכנתי… רציתי שיהיה להם מושלם.
דקה אחרי שהם נכנסו לבית שלנו הלכתי לחדר להתפרק ולבכות, כל אחד מהם דומה לה כל כך… ילדים מתוקים, יפים ועדינים בדיוק כמו שהיא הייתה. התפללתי שיהיה לי כוח להחזיק את השבת הזו.

באמת השבת עברה נפלא, הילדים שיחקו וצחקו והיה מדהים.
ביום שבת בצהריים הבנים והאבות הלכו לתפילת מנחה, ונותרנו בבית רק הבנות. אני נחתי בחדר כשהם הלכו, והילדות שיחקו להן בסלון.
דקה אחרי שהאבות יצאו מהבית שמעתי את מיכל הבת הגדולה בוכה בכי בכי… כזה של הרבה זעם ותסכול ובעיקר – כאב.
הרגשתי שזה יגיע, אבל לא ידעתי איך אגש לזה. האם לדבר איתה על אמא שלה? רק המחשבה על זה העלתה בי בעצמי כאב וגעגועים.

ניגשתי לחדר, הדלת הייתה כמעט סגורה. היא סילקה אותי בצעקות “תלכי מכאן!! את לא מבינה! תלכי אני לא רוצה לראות אותך”.
אמרתי לה שאני יודעת שהיא לא רוצה שאכנס ואני מכבדת אותה. אני עומדת כאן, מחוץ לחדר, ואני אוהבת אותה מאוד.
היא המשיכה לצעוק עליי, והמשיכה לבכות.
אמרתי לה שאני הולכת להביא שוקולד, אבל היא ממש לא רצתה ורק סילקה אותי בצרחות…

ואז חשבתי לי שאולי ננסה הסחת דעת אחרת.
אחת השריטות שלי היא “הסבונים של מיכל”. יש לי כמות מסחרית…. הבאתי ערמה מהארון שלי וניגשתי אליה לחדר. “יש לי משהו שאני רוצה לתת לך, רוצה לראות?” היא הסכימה, יש!
נכנסתי לחדר וישבנו על הרצפה.
“אני מרשה לך לבחור סבון שמוצא חן בעינייך. והוא יהיה רק שלך”.
היא הריחה את כל הסבונים שוב ושוב, ולאט לאט משהו השתחרר.
“יש לך עוד ריחות?” היא שאלה.
“נראה לי שכן, אני אלך לבדוק”.
חזרתי לארון שלי והורדתי ארגז קטן נוסף שהיו בו עוד סבונים.
*כמעט התעלפתי.*

בתחתית הארגז נחה לה בשלווה שרשרת עם קלף של תפילת הדרך, שרשרת *שדינה אמא של מיכל* נתנה לי לפני 14 שנה כשהיא ליוותה אותי ביום החתונה שלי. היא הייתה איתי כל היום, ובזכות העדינות והנחת שלה – הרגיעה גם אותי. השרשרת הזו הייתה לי תמיד בארנק והקפדתי להעביר אותה מארנק לארנק כשהחלפתי במהלך השנים. אבל כשדינה נפטרה חיפשתי בכל מקום את השרשרת הזו ולא מצאתי. חשבתי שבטח נפלה באחד ממעברי הארנקים… ארגז הסבונים שלי הוא ממש המקום האחרון שהיא הייתה אמורה להיות בו, לא הייתה שום דרך שהיא תגיע לשם.

באותו רגע הרגשתי איך דינה, מהיכן שהיא נמצאת, מרגישה את הבת שלה ואת הכאב שלה, ומעבירה דרכי את האהבה שלה אליה.

לקחתי את השרשרת וחזרתי למיכל רועדת עם דמעות בעיניים.
” אני רוצה לתת לך משהו. כשבעלי ואני התחתנו אז ביום החתונה אבא שלך ליווה את בעלי, ואמא שלך ליוותה אותי. היא הביאה לי את השרשת הזו. אני חושבת שהיא הייתה ממש שמחה שהיא תהיה שלך. את רוצה אותה?”.
מיכל לקחה את השרשרת וחיבקה אותה. חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שאני אוהבת אותה כל כך, ואמא שלה אוהבת אותה כל כך ושומרת עליה תמיד.
נתתי לה את הזמן שלה בחדר, ואמרתי לה שאני מחכה לה בסלון, כשהיא תרגיש שהיא רוצה לבוא – אני אהיה שם.
כשהיא יצאה, היא באה והתרפקה עליי וקיבלה מלא ליטופים וחיבוקים שאני חושבת שהיו חסרים לה…

המשיכה לנו שבת רגועה ומדהימה ברוך השם, ואני בעיקר הבנתי עד כמה הקשר שלנו עם הילדים הוא *באמת* נצחי

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG