אני בטוחה שיש כאן לא מעט אמהות שיזדהו עם התחושות המעורבות…
הנה התשובה שעניתי לה. מקווה שיהיה לעזר לעוד אמהות מהממות
אני אנסה לענות, מקווה שזה יעזור לדייק לך את הרגשות:
התחלת שנה זו תקופה כל כך טעונה, רגשית ופיזית. לא רק לילדים – גם לנו.
בתקופה הזו *את עצמך* עושה עבודה רגישה ומורכבת בלתת מענה לשני ילדים שונים, עם צרכים שונים, כשגם את עצמך כנראה בעומס רגשי. כולנו מתרגשות בכניסת ילדים למסגרת וזה ממש מובן!! 🙂 אז קודם כל מקווה שאת מצליחה למצוא מקום לתת לעצמך הרבה חמלה על זה
ועכשיו לשאלה שלך:
*האם זה נכון לחזור איתם הביתה כשהם לא רוצים להיכנס? או שזה “מלמד אותם לנהל את הסיטואציה”?*
דרך עין היקשרותית – אני מסתכלת קודם כל על *הקשר*.
כשילד מסרב ללכת לגן – לרוב הוא לא מנסה “לשלוט”, אלא מבטא קושי פנימי. פחד, געגוע, בלבול… הוא מנסה לומר לנו משהו, כשלא בהכרח יש לו מילים להסביר את התחושה שלו. גם לנו זה לפעמים קורה כמבוגרים.
התגובה ההיקשרותית הכי מתאימה לסיטואציה כזו היא תגובה שמעבירה מסר: *”אני רואה אותך. זה קשה, ואני איתך בזה.”*
עכשיו, זה לא בהכרח אומר שכל פעם שחווים קושי – לא הולכים לגן….
אבל כן אומר שבימים *מאוד טעונים*, כמו בתחילת שנה (או אחרי חופשים ארוכים למשל, ויש ילדים רגישים שאפילו חזרה אחרי יומיים של מחלה) , כשהסף רגשי נמוך – לפעמים דווקא ההישארות בבית יכולה להיות ריפוי.
הם לא “ניהלו את הסיטואציה” – הם פשוט ביקשו קרבה. ואת בחרת להגיב בחיבוק ולא במאבק. זו דרך מאוד עוצמתית ואמיצה ללמד בטחון!
*ולגבי החשש שהילדים ילמדו “לברוח” או “להכתיב תנאים”* – זה חשש מובן, אבל כדאי לזכור שילדים לא שואפים לשלוט – הם שואפים *להרגיש בטוחים*.
ככל שהם יחוו שאנחנו קשובים, יציבים, רגועים ויודעים לנווט גם ברגעים הקשים – כך הם ירגישו בטוחים *להפקיד את עצמם בידינו*. אני חושבת שזה ממש מה שנתת להם כשהגבת ככה.
אני בטוחה שאת שואלת את עצמך מה יהיה מחר 🙂
אז הייתי מנסה לעשות להם הרבה הכנה לפרידה. בוחרת אולי *עוגן היקשרותי* שייקחו איתם – חפץ מהבית, ציור על היד וכו’. משהו שיהיה איתם במהלך היום.
אולי אם אפשר לשהות איתם קצת בגן, לעשות שם עבודה של *שידוך* לצוות – להגיד לגננת כמה הבן שלך חיכה, אולי שיצייר לה בבית ציור או שתקטפו לה פרח בדרך… ולבן שלך גם להגיד כמה הגננת מחכה לו, איזה משחקים היא מכינה לו וכו’.
הייתי *מגשרת* על הפרידה ומדברת עם הילדים שלך על מה תעשו *אחרי* הגן, כשתיפגשו שוב.
הייתי שוקלת לאסוף אותם מוקדם אם אפשרי.
תרגישי את הצוות – האם הן שם לאסוף את הבן שלך ולנחם אותו? אם לא אז הייתי בעדינות מכוונת אותן לשם.
ובעיקר הייתי מנסה לזכור שזה תהליך שלוקח את הזמן שלו.
אל תפחדי להיות “האמהות האלה” שלא עוזבות את הילדים שלהם אחרי חצי דקה אלא נשארות קצת ומקשיבות ללב שלהן ושל הילדים….