*”כל מה שדיברת עליו – זה כאילו דיברת עליי…”*
> “אם אנחנו לא יודעים לבכות, לווסת את עצמנו, להכיל – אז איך אנחנו מצפים מהילדים שלנו?”
> “כל מה שדיברת עליו זה כאילו דיברת עליי בעצמי…”
כך שיתפה אותי, באומץ רב, אמא נפלאה אחרי מפגש שקיימנו.
המילים האלה היו עבורי וואוו… ונגעו בי עמוק בלב.
הן עולות תדיר מהורים שאני עובדת איתם.
כי באמת הרבה פעמים, כשאנחנו לומדות על ההורות שלנו –
אנחנו פוגשות את *הילדה שבתוכנו.*
בגישה ההיקשרותית אנחנו מבינות שהתגובות שלנו נובעות מהלב, מהרגש. ההתנהגות היא קצה הקרחון, מתחת בעומק – נמצא הרגש שמפעיל ומניע לפעולה.
וכשנוצר ה”סייקל” הזה, מעגל תקשורת כושל שאני והילד כלואים בו – של התנגדות, ריחוק, אובדן שליטה – זה לא בגלל חוסר אהבה.
זה כי משהו בפנים – בחלק הנסתר של הקרחון – נלחץ, נפגע, הופעל.
*פצעים היקשרותיים ישנים* – אלה שנצרבו כשלא קיבלו אותנו ברגעים של קושי,
כשלא היה מי שיישאר איתנו עם הדמעות,
כשנאלצנו “להסתדר לבד” עם רגשות שהיו גדולים עלינו.
הפצעים האלה לא נעלמים. הם שם, צצים להם באינטראקציות שלנו עם העולם.
אבל דווקא דרך הקשר עם הילדים שלנו – הם יכולים להתחיל להתרפא.
כשילד שלנו בוכה ואנחנו מצליחות להישאר שם –
בלי למהר לתקן, לבטל או להרגיע,
אנחנו לא רק מרפאות אותו.
אנחנו גם מרפאות חלק בתוכנו.
כשאנחנו מדברות על בכי – אנחנו לא מדברות רק על הילד או הילדה שלנו.
כשאנחנו מדברות על תסכול, על קושי לווסת רגשות, על “דמעות תקועות” –
אנחנו נוגעות גם במה שגדל וחי *בתוכנו.*
וכשאמא אומרת:
*”אם אנחנו ההורים לא יודעים לבכות, לווסת, להגיב – אז איך אנחנו מצפים מהילד שלנו שיהיה מסוגל לעשות את זה?”*
היא בעצם שואלת:
איך אני יכולה לתת משהו שלא קיבלתי בעצמי?
ואיך אני יכולה להרגיש בנוח מול הרגשות של הילד שלי – אם אני בעצמי עדיין לא בטוחה שמותר לי להרגיש?
הורות היא מסע מרגש – ולפעמים גם מכאיב.
היא לא רק מול הילדים שלנו.
היא גם מול הילדה שהיינו.
המילים שאנחנו אומרות להם – לפעמים נועדו גם עבורנו.
*הבכי שלו מדייק לנו את מה שלא קיבלנו.*
הכעס שלה מאיר את המקומות שבהם לא היה לנו מקום.
ההתנגדות שלו לוחצת על כאב ישן שלא נרפא.
ואם את מרגישה שאיזשהו פוסט שקראת פה או מפגש הדרכה נגעו בך “מדי”,
שזה כאילו נאמר עלייך – זה לא סימן שמשהו לא בסדר בך.
זו לא חולשה.
*זו אנושיות.*
זה סימן שהלב שלך פתוח. שאת חיה. שאת מרגישה.
*הילדים שלנו , הם לא רק צריכים אותנו – הם גם מרפאים אותנו.*
בכל פעם שאנחנו מצליחות להישאר איתם בתוך הכאב שלהם –
בלי למהר לתקן, לבטל, לשנות –
אנחנו גם נשארות עם *עצמנו*.
ומשהו בפנים מתרכך. גם אצלהם וגם אצלנו.
כי כשהילדה שלי בוכה, ואני נשארת שם – זה משנה חיים!
כשיש מקום לתסכול, לכאב, לדמעות – לא צריך לצעוק.
ואז – המעגל משתנה
—-
מכירה אמא שצריכה לשמוע את החיזוק הזה? שתפי אותה https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>