לכל אחד ניגון משלו*

*לכל אחד ניגון משלו*

אין יום שעובר שבו לא שומעים אצלנו מוזיקה כלשהי.
ככל שמתקרבים לתקופת “בין המיצרים” אני מתחילה להרגיש את הפרידה הקרבה מהמוזיקה לתקופת הזמן הזו.
המוזיקה כל כל משמעותית בחיים שלנו.
יש שירים למועדי השנה,
ניגוני שבת,
שירים של בוקר כשמתעוררים,
שירים של לילה ושהולכים לישון,
מוזיקה ששומעים במהלך הצירים והלידה,
מנגינות של יום הזיכרון
ושל יום העצמאות,
במעון אני אוהבת לשים בבוקר נגינות קלאסיות כשאני מקבלת ילדים ויש שירים מאוד ספציפיים שאני אשים להם ל”פעילות בתנועה”, והרבה שירים שלא יעברו מסך אצלי.
והאמת, אפילו האזעקה היא סוג של מוזיקה.

המוזיקה שאנחנו שומעים – קובעת את הקצב שלנו, את הריקוד שלנו. אם הוא יהיה מהיר או איטי, מלא בתנועות או רגוע, ביחד או לבד.

ד”ר סו ג’ונסון, שפיתחה את מודל ה EFT – לטיפול זוגי ממוקד רגש (וכעת לשמחתי הרבה מאוד אני בסיום לימודי ההכשרה בסוג טיפול זה, נושא לפוסט אחר…). היא המשילה את *הרגש* שאנו חווים – למוזיקה. ממש כשם שהמוזיקה מכתיבה את סוג הריקוד, כך הרגש שלנו מכתיב את התגובות שלנו למהלך החיים. הרגש נותן את הקצב, את הטון, למציאות שלנו. כמו תווים – למילים.
בהקשר הזוגי, כדי שנצליח “לרקוד ביחד” – אנחנו חיבים להאזין לניגון אחד של השני.

המציאות שלנו בתקופה הנוכחית (ואולי גם לפניה ואחריה) צבועה בצבעים לא פשוטים, יותר מהרגיל:
הילדים שלנו מבוהלים, בחרדה, דרוכים, מבולבלים, דואגים.
ה”ריקוד” שלהם בהתאם:
הם יהיו יותר תזזיתיים
או להיפך – יראו לנו אדישים, כשלמעשה הם קפואים מרוב מתח.
הם יציקו לאחים,
לא יקשיבו לנו,
יתעוררו הרבה במהלך הלילה,
יהיו להם שינויים באכילה,
והרשימה ארוכה.

*אז מה עושים?*
השינוי קודם כל מתחיל בשאלה – מה המנגינה שמכתיבה את הריקוד שלהם? האם *גם אני* מצליחה לשמוע אותה? האם אני מסוגלת להצטרף אליהם ולרקוד איתם ביחד? ומתוך זה לשנות לאט לאט למנגינה אחרת?
כשהבת שלי רצה בלי הפסקה בבית – במבט ראשון בא לי להגיד לה לעצור ושזה ממש לא משהו שאני מרשה בתוך הבית! ושתעצור מייד! אבל אני לוקחת ממנה רגע את האוזניות ומנסה לשמוע ולהקשיב למוזיקה שמכתיבה את הקצב שלה. אוקי, אני מבינה: היא עכשיו במתח, בחרדה. אין ריקוד אחר שיכול להתאים למוזיקה הזו שהיא שומעת! היא ממש ממש בסדר בתגובה שלה!
אז אני אצטרף אליה למשחק, ואולי ארדוף אחריה לדגדג אותה, ואז אגרום לה לרוץ אחריי ולרדוף אחרי, ומתוך זה – נשנה את המנגינה לרגועה יותר.

אין כפתור שגורם להם להרגיש אחרת ברגע…
ההיפך: ככל שאנחנו מתוסכלים מכך שאין כפתור כזה – כך אנחנו גוערים בהם יותר ובעצם מעבירים להם שדר שאנחנו לא איתם. *זה רק מגביר את המתח והבהלה* (זוכרות את האמיגדלה שדיברנו עליה כאן? אז עכשיו היא לוקחת שליטה, ולא החלקים שאחראיים על חשיבות רציונלית ועמוקה). וזה רק גורם להם – *להמשיך ולהגביר קצב למחול סוער הרבה יותר…*

לכולנו יש את הרגעים שנשברים בהם, שקורסים, שהתגובות שלנו לא היקשרותיות במילים עדינות… *כולנו בסיר לחץ.*
אני מזמינה אותך לכמה דברים:
1. להצטרף לקבוצת שיח של *”אמהות עם הלב”,* קבוצה הפתוחה לכתיבה ולשיתוף, וגם אני אהיה שם כדי לייעץ ולכוון. תוכלי לשאול שם מה שתרצי, ולראות את השותפות שתהיה לך עם אמהות שיזדהו עם תחושותייך.
2. לנסות לשים קצת את האוזניות של הילדים שלך. מה המנגינה שמכוונת אותם? איזה רגש מדבר מתוכם? האם את מצליחה לזהות את זה?
3. לזכור *שאת בסדר גמור* בכל תגובה שהיא! המציאות שלנו לא מותאמת ללבבות אנושיים בודדים. קשה לשאת אותה. והדרך לעבור את זה היא לחבר כמה לבבות ביחד , לחלוק את המשקל הכבד ולהיות במסע משותף. אני כאן בשבילך

מחכה לך גם בקבוצה הפתוחה:
*הקבוצה לשיתופים:* https://chat.whatsapp.com/BFJc8NAuYzp1XQaXTw9izk <ההודעה נערכה>