לצאת מהלופ

*לצאת מהלופ*
“איך אני גורמת לו להפסיק להרביץ לכולנו כל הזמן?” כך שאלה אותי אמא מתוסכלת לפני כמה ימים.

מי יכולה להזדהות עם אחד (או יותר) מהדברים הבאים שהיא חווה עם הילד או הילדה שלה:
•מכות
•נשיכות
• זריקת חפצים
• התקפי זעם
• הקנטות
• קללות
• מילים פוגעניות
• מחוות פוגעניות (להוציא לשון, פרצופים, כאילו בא להרביץ וכו’)
• התנהגות גסה
• התנהגות חצופה וחוסר כבוד
• עויינות
• התעלמות
• גינוי עצמי / תפיסה עצמית שלילית

כל הדברים שתיארתי ברשימה הזו הם בעצם התנהגויות שנובעות *מתסכול*.
וכדי להבין איך להתמודד עם ההתנהגויות האלו, חשוב להבין קודם – *מה זה תסכול בעצם?*

תסכול הוא *רגש יסוד*, רגש עמוק שמתעורר במוח שלנו בצורה אוטומאטית כשמשהו לא מסתדר לנו.

התסכול הוא רגש טוב! הוא רגש שגורם לנו לקום ולפעול, לשנות את המציאות.
אם לתומס אדיסון לא היה נמאס להדליק נר כדי לכתוב מכתב – הוא לא היה ממציא את הנורה! (ועוד 1093 פטנטים נוספים שרשם!!).
התסכול מקדם אותנו ושומר עלינו, ולכן חשוב לתת לרגש הזה מקום.

אצל ילדים הרגש הזה מתעורר בצורה כזו שהם אפילו לא מודעים לכך שהם מתוסכלים, ולכן הרבה פעמים ילד שבדיוק הרביץ יתקשה להשיב למבוגר ששואל אותו “מה קרה לך?” ולומר משהו כמו “אני מתוסכל כי התפרק לי מגדל הקוביות שבניתי”.

התסכול הופך לפצצת אגרסיביות ברגע שילד לא מבין שמשהו הוא חסר תוחלת, מתקשה להשלים עם המציאות, והוא לא מצליח להיות *עצוב* מכך שהמציאות לא ניתנת לשינוי, אלא תקוע בניסיון חסר התוחלת לשנות את המציאות. הוא לא מתרומם משם.

*אז מה עושים עם זה? איך מונעים את התסכול?*
החיים מלאים בתסכולים, מלאים ברגעים של חוסר תוחלת. זה יכול להיות הרצון של אח גדול להחזיר את האח הקטן שנולד לבטן של אמא, או להפעיל משהו שלא עובד, לנצח במשחק או להוציא ציון מסויים במבחן. הרבה דברים שלא מתאפשרים, והם מתסכלים.

נקודת המוצא שלנו היא ראשית להבין שאחד הדברים שהכי מעוררים תסכול הוא *פרידה*, ולכן תמיד נחפש איך לחזק את הקשר ואיך לצמצם פרידות.
הורים רבים מקבלים את ההנחיה להיות יותר “תקיפים”, להציב “גבולות ברורים” ולבלום אגרסיביות כשהם נתקלים בה. שיטות של ענישה או פרידה רגשית (כמו להתעלם מילד בוכה, להגיב במבט חסר רגש לילד מתוסכל, “מידה כנגד מידה” – לקחת לילד את המשחק או עונש אחר כתגובה על התנהגות אגרסיבית וכו’). תגובה הזו רק יוצרת אצל הילד *חווית פרידה גדולה יותר*, והתסכול רק גובר.

שנית, נבין כי יש תקופות בחיים שבהן הילד יחווה יותר תסכול. התקופה הכי אגרסיבית בחיים היא בין גיל 2-5, ולכן אנחנו רואים בגילאים האלו המון המון תסכול ואגרסיביות. לאט לאט מתפתחת אצל הילד התמתנות באגרסיביות, והוא מפתח יכולת לווסת את הדחף לתקוף.
אבל אל תתבלבלו – הדחף עדיין שם, התסכול לא “נעלם”, וצריך לעזור לילדים להוציא ולתעל את אנרגיית התסכול למשהו שמתאים ומקובל עלינו.

ושלישית, נעזור לילד ונלך איתו יד ביד בדרך להשלמה עם המציאות.
מאוד יעזור לילד מתוסכל שנכיר בעצב שהוא חווה עכשיו. משפט כמו “קיבלת במבחן ציון נמוך יותר ממה שחשבת, את בטח מתוסכלת ועצובה מזה.” ההכרה ברגש, לפני כל הטיפים של מה כדאי לילדה לעשות – מחברת אותנו אחד לשני. השיקוף שלי במילים בקול רם – נותן תוקף ואישור לרגשות של הילד או הילדה שלי.
בנוסף, לא ניבהל מבכי. הבכי משחרר את תחושת חוסר התוחלת, מנקה את הלב ומאפשר להגיע להשלמה עם המציאות. יצא לי לשמוע לא מעט את המשפט: “אין לך מה לבכות” או “אתה לא ילד קטן, אל תבכה” או “רק תינוקות בוכים, מה אתה תינוק?”. המשפטים האלה חוסמים את הבכי ויוצרים לילד מגננה. התסכול לא מצליח לצאת החוצה.

*ואם הילד שלי לא בוכה?*
אם הילד שלנו לא בוכה, ועדיין הוא מתוסכל וההתנהגויות שלו אגרסיביות – מאוד יכול להיות שהדמעות שלו “תקועות”.
המגננה הרגשית שהוא יצר לעצמו כדי לא להיפגע – לא מאפשרת לו להגיע לתחושת חוסר תוחלת, התסכול לא יוצא החוצה אלא בצורה של אגרסיביות. ואז נוצר כאן מעגל כזה שמשמר את ההתנהגות האגרסיבית, מחמיר אותה ובעקבות כך את הפרידה מאיתנו, התסכול גובר יותר וחוזר חלילה.
חשוב להוביל אותו לבכי בצורה זהירה ועדינה, צעד אחרי צעד.

*אז למעשה…. אין מה לעשות?*
בוודאי שיש.
ראשית, ננסה להבין מה אנחנו רואים מול העיניים. נתייחס לרגש שאנחנו רואים ולא להתנהגות הספציפית. “משהו לא עבד לך, לא הצלחת משהו שרצית ולכן אתה מתוסכל מאוד”.

ניתן מקום לתסכול ונאפשר לו לצאת בדרך מקובלת.
אם זה דרך משחק אגרסיבי כמו מלחמת כריות, או דרך פעילות שבה הילד מבטא את האגרסיביות בצורה שלא פוגעת באף אחד.
אצלנו בבית מאוד אוהבים לעשות פרצופים מול המראה או לבעוט בכדור. כמו בתמונה שצילמתי של הבן שלי, נגרות זה נהדר – לדפוק מסמרים.
אפשר למלא אמבטיה ולתת רובה מים, לסמן על הקיר עם סבון צבעוני מטרות שצריך לירות עליהן.
לדבר בג’יבריש או לדבר שטויות חסרות פשר, לזרוק כדורים וכריות לסלסלה גדולה, לנגן על הפסנתר באילתור וכו’. כל הורה ימצא את הפעילות שמקובלת עליו ועובדת לבית שלו.

אם יש ילד שסיטואציה מסויימת מייצרת אצלו תסכול במיוחד – לא נכניס אותו לזה. אם זה משחק שאינו תואם גיל ואז הילד לא מצליח, חוג שהילד שלנו לא מתחבר אליו, מקומות שנימנע מללכת אליהם וכו’.

והכי חשוב – נשמור על הקשר והחיבור. לא ניתן להתנהגות האגרסיבית לייצר פרידה בינינו, תחושה של ניתוק. “הכל בסדר, אני לא נבהלת, אני עדיין כאן אוהבת אותך ולא כועסת”.

ונסיים בסיפור.
מסופר על הרב בנימין בצרי זצ”ל שבאחד הביקורים שלו בתלמוד תורה הוא שוחח עם הילדים, ושם לב לילד אחד שלא נמצא. כששאל היכן הילד, ענו לו שהילד בחצר.
הרב בצרי יצא אל הילד, ושאל אותו מדוע הוא לא בפנים. הילד התחצף ודיבר אל הרב בצורה שלא תיאמן, ו”לקינוח” השליך עליו חול! הרב לא היסס, ואמר לילד ברכות “אתה נראה לי עצוב, קשה לך. אני לא כועס עליך, אני אוהב אותך”. לילדים האחרים, שצפו במתרחש, הרב בצרי אמר “הילד הזה התנהג כך מסיבה מסוימת. אל תדאגו לי או לכבוד שלי”. הילד הזה גדל, ולימים הוא הגיע אל הרב ואמר לו שאותו רגע בחצר החיידר – שינה את מסלול חייו, וסיים במילים האלה: “הצלת אותי!”.

כמה נעים לגדול בידיעה שאוהבים אותנו ללא תנאי, שנותנים לנו מקום בלב גם ברגעים הפחות נעימים שלנו. שיודעים שהרגעים האלה לא משקפים אותנו ואת מי שאנחנו. וגם ברגעי החולשה שלנו – האנשים שהכי חשובים לנו מראים לנו כמה *אנחנו* חשובים *להם*.

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG