לשמור על הסיר

*לשמור על הסיר*

כל יום שישי
אבל
כל
יום
שישי,
בבישולים לשבת,
חייב להיות איזה תבשיל שיגלוש לי מהסיר בטעות.
חייב.
אני שמה את הסיר, עוברת לקלף איזה משהו, ובינתיים התבשיל מבעבע ואני לא שמה לב והופס! גלש.
ואז צריך להתחיל לנקות את מה שנשפך,
שלא לדבר על מה קורה אם בכלל לא שמתי לב שהתבשיל גולש
ואז הנוזלים מתאדים
והסיר נשרף ו…
בלגאן שלם.

עכשיו,
את מי “להאשים” בבלגאן הזה?
את הסיר?
או את עצמי?

כשאני שומעת ילד צועק
או רואה ילד משתולל
או מקלל
או מרביץ
או מתפרץ בצורה אגרסיבית
או כל התנהגות אחרת בסגנון,
אני מבינה שמה שאני רואה מול העיניים שלי
זה פשוט,
*סיר מבעבע.*
תבשיל רותח של תסכול,
אוסף רגשות שהילד לא מצליח לעבד ולהכיל,
והוא צריך *אותי*, את המבוגר שלו, כדי שיעזור לו לכבות את האש ולצמצם נזקים.
הילד לא ידע לווסת את עצמו,
הוא צריך אותי בשביל זה.

הבן שלי חזר היום מהלימודים.
אספתי אותו, וכבר מרחוק קלטתי שמשהו מבעבע.
קודם כל, שלפתי מהר שתי עוגיות ושמתי לו על המושב, שיחכו לו
ירדתי מהאוטו לקבל את פניו בחיבוק ובחיוך
הורדתי לו את התיק מהכתפיים, ובליבי קיוויתי להוריד לו גם את התיק שיושב על הלב שלו

הוא שמח לראות את העוגיות, והרגיש שידעתי בדיוק מה הוא רוצה
בדרך הוא קרא ספר והיה שקט.
כשהגענו הבייתה הוא הלך בשקט, וביקש ללכת למיטה. *מאוד לא אופייני לו*.
“אני לא רוצה ללכת היום לשיעור פסנתר. אני לא מסוגל לצאת מהמיטה”.
נכנסתי איתו לחדר, סגרתי את הדלת, ושכבתי לידו במיטה.
“מה קרה מותק?”.

שוב פעם ילד הציק לו.
לאט לאט ובסבלנות, פרקנו את התסכול שהיה שם, את הכאב של הפגיעה.
התחלנו מלהכיר ברגש-
> *נפגעת. נעלבת. זה בייש אותך. גם כאב לך כל כך. אתה בטח כועס מאוד.*

המשכנו בלערבב את הרגשות ולהסביר לו מה הוא מרגיש –
> “אתה עכשיו מרגיש כל כך *פגוע*, ומצד שני אני חושבת שהשיעור פסנתר *חשוב לך*, אתה *אוהב* את השיעור פסנתר ולא רוצה לפספס אותו. אולי דווקא זה ישמח אותך לנגן קצת?”

הוא התיישב על המיטה, התלבט, ובסוף אמר שהוא רוצה ללכת.
*בטלפון זריז. בלי שידע, עדכנתי את המורה המהממת שלו שהוא מגיע “עם מטען” על הלב.*
השיעור עבר נפלא ברוך השם! המורה שלו עשתה איתו משהו כיפי, הוא חווה הצלחה וזה שיפר את מצב הרוח פלאים!

בדרך חזרה, שאלתי אותו אם הוא רוצה שנעצור בשטח פתוח ליד הבית, ושהוא יצעק שם כמה שהוא רוצה.
קפץ על ההזדמנות כמובן 🙂
הגענו, הוא צעק המון מכל הלב (אף אחד לא הזמין משטרה תודה לאל) עד שהוא סיים, ואמר שאפשר לחזור ולא נשאר בו עוד מה לצעוק.

המשך הערב היה מופלא.
לקראת השינה, צפיתי שיהיה שם קצת קושי. שינה זה זמן רגיש, זמן של פרידה, ורגשות פגיעים צפים בזמן הזה.
ידעתי שנצטרך יותר קרבה, ולכן ישבתי לידו לאורך כל הזמן, וליטפתי וליטפתי עד שהוא נרדם. הוא פרק עוד קצת, עם צווחות קטנות וצחקוקים, אבל המשכתי לומר לו כמה שאני אוהבת אותו, וללטף. *הבנתי שזה רק מתח שצריך לפרוק* , כמו לפתוח את מכסה הסיר המבעבע ולשחרר קצת מהחום שיש בפנים.

הצלחתי לעצור את הסיר מלגלוש,
שמרתי על הלב של הבן שלי,
עזרתי לו להבין שהוא לגמרי נורמאלי ובסדר,
שמותר לו להרגיש,
ושאני כאן כדי לעזור לו לעבד את זה.
הוא הבין שאני לא נבהלת מרגשות,
שהוא יכול לבעבע ואני אהיה כאן כדי להנמיך את החום ולווסת אותו.

התהליך הזה לא קל. הוא מצריך המון תרגול של הלב שלנו, והמון עבודה על עצמנו. להזכיר לעצמנו שכל ה”תסמינים” הם בעצם מעידים על משהו עמוק הרבה יותר שמתחבא שם.
הבשורה הטובה היא שככל שהקשר חזק יותר – ככה יותר קל להבין מה אנחנו רואים מול העיניים, ולשחרר את זה.

אז…. יצא לכן לפגוש סיר מבעבע?

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG