נעלמתי בשבועיים האחרונים

היי אמהות יקרות
נעלמתי בשבועיים האחרונים,
אמנם רבות מכן שולחות לי הודעות פרטיות וזה כל כך כיף לי, אבל באמת היה פה בקבוצה קצת שקט….
חזרתי מחופשת לידה היישר לתוך המרוץ,
אני מודה שהייתה לי הצפה, מרוב שהיו לי כך כך הרבה רעיונות – ולצד זה כל כך הרבה דברים “להחזיק” – לא הצלחתי לבחור על מה לכתוב לכן.
לחזור לנהל מעון,
לצד פגישות עם הורים ובני זוג מקסימים,
ובתוך כל זה ברוך השם משפחה, שנוספה לה ניובורן….
אבל, אשקר אם אגיד שאני לא נהנית מהקצב.
כל משפחה שמגלה את הגישה ההיקשרותית , ומכניסה חמצן היקשרותי הבייתה – ממלאים לי את הלב בתחושה של שליחות
כי כשהורה מתחיל פתאום להבין את הילד שלו – ויודע איך לעזור לו – זו ממש הצלת נפשות. וזה באמת שווה הכל…

אז תודה להשם על הידיים המלאות, וברוך השם אין תלונות 🙂

ועכשיו, ברוח זו… חזרתי להפריח כאן את השממה עם פוסט על….. *העלמויות*.

אמהות למתבגרים בטח מכירות את זה טוב.
יש רגעים שבהם אנחנו מסתכלים על המתבגר או המתבגרת שלנו – והם שם, אבל גם לא ממש…
הם יושבים מולנו על הספה, או יושבים מול מסך.
שותקים.
קצרים.
מתרחקים.
ופתאום קשה להגיע אליהם, קשה לפגוש את המבט שלהם, לא תמיד מצליחים לבצע איסופים היקשרותיים… קשה עוד יותר לפתח שיחה עמוקה.
לפעמים נדמה לנו שהם פשוט “מאסו בנו”, אולי “נהיו עצלנים”, “עושים דווקא”.
אלה מכן שהילדים לומדים בישיבה ויצאו מהבית – לפעמים חוות את הריחוק אף יותר, כשהם גם לא מתקשרים, או משתפים בצורה קצרה וקונקרטית…
*כמה זה קשה לנו.*

אבל אנחנו כבר מבינות שההתנהגויות האלה הן קצה של קרחון. מתחת להתנהגויות האלה, קורה משהו עמוק.

מתבגרים לא בורחים סתם.
הם בורחים *כי קשה להם.*

*מה קשה להם? מה מציף אותם כל כך?*
מי שהיו בהרצאה שלי על גיל ההתבגרות, בוודאי זוכרות את “העין הפנימית” שדיברנו עליה.
בגיל ההתבגרות הילדים שלנו מתחילים להתבונן על רבדים נוספים בעולם, פנימיים ועמוקים יותר. הם מוצפים באידיאלים ובוחנים איפה הם אל מול האידאל הזה.
העין הפנימית הזו, שבוחנת כל הזמן את העולם שבחוץ אל מול העולם שבפנים – מציפה את הילדים המתבגרים שלנו מאוד. כי למרות כל המידע החדש הזה שהם מצליחים לקלוט – עדיין לא מפותחת אצלהם היכולת *לעבד ולהתווסת* בצורה מספקת.

ואז – הם בורחים. זו ממש תגובה אוטומטית וכמעט בלתי נשלטת.
הם בורחים כשהם לא מרגישים בטוחים, מובנים, נאהבים כמו שהם.
בורחים מהצפה רגשית שאין להם עדיין מילים או כלים לעבד.
בורחים לפלאפון, להעלמות מהבית, לשתיקה – כי זה פחות כואב מאשר להרגיש לבד מול העומס.

והבריחה היא לא תמיד החוצה.
לפעמים זו בריחה פנימה:
התחפרות במיטה, התחמקות ממגע, התכנסות.
לפעמים זו התנהגות מתריסה, חצופה, שמרחיקה אותנו מהם.
אבל כל אלו – הן בעצם *קריאות שקטות לחיבור, לקשר מווסת, למורה דרך שהם זקוקים לו.*

ואת זה צריך שנחזיק אצלנו: כשהילד נעלם – זו לא תמיד התרסה. זה לא דווקא. הוא לא “לא סופר אותנו”.
זו דרכו להגיד: *כואב לי, קשה לי, ואין לי איך לומר את זה*.
זה ממש המקום שבו אנחנו נדרשים לראות מעבר להתנהגות – ולהתבונן בנפש שלהם.

*אז מה עושים?*
* *מתכננים מראש…*: קודם כל, אם הילד שלכם עדיין קטן – אבל גם אם הוא כבר נכנס לגיל ההתבגרות – קודם כל משקיעים בקשר. משקיעים בבניית הערוץ הפתוח מולכם, הקשר החזק והיציב שהוא מעל הכל.
– *מזכירים לעצמנו*: הילד לא נגדנו – הוא נאבק בעד עצמו. הוא בונה את עצמו.
– *בונים אמון*: דרך רגעים, אפילו קטנים, ולא משהו בומבסטי. רגעים כאלה של קרבה, שיח, אפילו שתיקות משותפות. פשוט לשבת אחד ליד השני, בלי מילים.
– *לא מגיבים בכעס או ביקורת*: אלא בסקרנות עדינה מאוד, שמבקשת להבין את הלב. איפה הלב שלהם מונח כרגע? מה מציף אותם?
ובעיקר לזכור שהגיל הזה הוא *גשר*, והתפקיד שלנו הוא לעזור להם וללוות אותם במסע שלהם לחצות אותו.

בתהליכי ליווי של הורים אני מרגישה לפעמים כאילו אני פורמת סליל של חוט סבוך. עוד קשר ועוד קשר נפרם, עד שהחוט חופשי לגמרי, והחיבור בין הלבבות של הילד וההורים הוא ללא הפרעות כלל….
אם את מרגישה שאת צריכה עזרה והכוונה לייצר בבית שלך אטמוספרה היקשרותית, אני מזמינה אותך להיעזר בי לדייק איתך ממש את זה.

מחכה לשמוע מכן, בפרטי. מה את רואה אצל המתבגר שלך שמאתגר אותך? איפה הוא נעלם לך?
מחכה לשיתופים, התגעגעתי מאוד!
שירלי

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>