על כתפיים קטנות ובהלה גדולה

*על כתפיים קטנות ובהלה גדולה*

יש משהו בילדים,
ברגע שהם מתחילים לדבר,
שמתעתע בנו.
מבלבל אותנו.
פתאום הם נתפסים בעינינו כגדולים,
בוגרים,
והרבה פעמים אנחנו גם משתמשים בזה ואומרים להם דברים כמו “אתה כבר גדול ולא צריך מוצץ”, “את כבר ילדה גדולה, את לא צריכה לבכות”.
וגם מצפים מהם לכל מיני דברים ממש כפי שמצפים ממבוגרים,
רק שוכחים
שהם עדיין ילדים.
והחלק המשמעותי שתופס תפקיד אצלהם במוח
הוא החלק הרגשי.
ולכן, מהסיבה הזו בדיוק, הרבה מהפעולות שלהם
יהיו מונעות מרגשות עזים.
כמו למשל – לדחוף חבר שמתקרב למשחקים שלי, או לזרוק את הצלחת של האוכל עם תכולתה כי העגבניה לא טעימה לי.
*הם נראים לנו גדולים, אבל הם עדיין קטנים. וזה מבלבל גם אותם וגם אותנו*.

והבלבול הזה גורם לנו להגיב ולדבר עם הילדים בשפה של גדולים, מתוך שיח שמתאים יותר למבוגרים. אנחנו לא מצליחים להבין למה ילד כזה בוגר,
שיודע לדבר, יודע להביע את עצמו, בן שנתיים או בן 13,
למה הילד הזה עושה כאלה שטויות?
ואיך הוא לא מצליח לעשות מה שביקשתי ממנו?
וזה מעלה בנו תסכול, וכעס, ואכזבה, *וזה מרחיק אותם מאיתנו עוד יותר*.
התחושות האלו שלנו מעבירות חוויה של פרידה לילדים שלנו, והם נבהלים מזה. כשאנחנו כועסים על הילד שלנו – הוא מרגיש את הריחוק ונרתע.

*כנות מרגשת של מחנכת במעון*
אמרה לי פעם מחנכת מתוקה ומהממת שפגשתי באחד המעונות:
> “אני לא מסוגלת לעבוד עם פעוטות ובוגרים. רק עם תינוקות. קשה לי לראות שהם מדברים ופעילים אבל עושים מה שמתחשק להם ולא מקשיבים לי. אני מבינה שהם ילדים, אבל לא מצליחה להכיל את זה. תינוקות הם קטנים ולא מדברים ממש ויותר תלותיים, ויותר קל לי להכיל את התנהגויות שלהם”.
זה היה רגע מאוד כנה מצידה, ששיקף מודעות עצמית גבוהה, והיא דייקה באבחנה שלה את הקושי שמשותף להרבה מאיתנו.
*וזה בדיוק המקום שבו השפה ההיקשרותית יכולה לעזור: להבין גם את הגדולים כאילו עדיין היו קטנים בתוכם.*

נזכרתי בזה באחד הימים כשבעלי עבד מהבית, ואני נאלצתי לצאת לסידור קצר של חצי שעה.
בן ה 9 שלי התנדב מיוזמתו “לשמור” על האחים, והתעקש, שגם אילה הקטנה (שהייתה בת שנה וחצי) תהיה בסדר והוא ירגיע אותה.
כשחזרתי אחרי חצי שעה, ראיתי אותו יושב על הספה עם פנים נבולות , ואילה הייתה במשרד הביתי עם בעלי.
שאלתי אותו- מה קרה?
והוא ענה שאילה ממש בכתה שהלכתי, ושהוא לא הצליח להרגיע אותה.
דמעות ירדו לו מהעיניים,
והבנתי שהוא מאוד מתוסכל.
שאלתי אותו – מה אתה מרגיש?
והוא אמר לי –
> *שאיכזבתי אותך*, סמכת עליי שאני אשמור עליה ולא הצלחתי.
חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו:
> הללי, אני כל כך מבינה את האכזבה שלך. אתה ציפית למשהו והוא בסוף לא קרה. אבל תדע שזה בכלל לא התפקיד שלך לדאוג שאילה לא תבכה. הכל ממש בסדר, אתה עשית כמיטב יכולתך. ואני לא כועסת בכלל בכלל.
הורדתי לו מהכתפיים את המשא הכבד שהוא שם על עצמו, ועזרתי לו להתווסת.

*אז מה עושים כשמתבלבלים? *
נושמים.
ואז שוב נושמים.
ומותר גם לצאת רגע מהסיטואציה, ללכת רגע לחדר לבדנו.
להזכיר לעצמנו שהם פיצקיים גם בגיל 17 כשהם צועקים עלינו, מסתגרים בחדר, או עושים פירסינג בלי שנדע… יש דברים שפיזית, נוירולוגית, המוח שלהם פשוט עדיין לא מספיק בשל כדי לעבד אותם בכלל.
מסתכלים על הרובד העמוק יותר: מה ההתנהגות שלו אומרת לי? האם הוא מוצף? האם הוא מבוהל? האם היה לו קשה לערבב את הרגשות ולהכיל את תחושת האמביוולנטיות?
ולעזור להם להתווסת, הם צריכים אותנו ברגעים האלה שנעזור להם להרגיע את המערכות.

והכי חשוב: *לאפשר להם ליפול עלינו*, שאנחנו אלה שנחזיק אותם. ולא שהם יהיו אלה שיחזיקו אותנו ואת הצרכים שלנו.
אחריות, עצמאות – אלה דברים נפלאים וחשובים, אבל הם צריכים להגיע לבד ובטבעיות מתוך הישענות עלינו,
הישענות שנותנת להם את הביטחון לצעוד לבד.
כמובן כשאנחנו לצידם 🙂

ואם בכל זאת התבלבלנו,
ולא הצלחנו לעצור,
גם זה בסדר, אפשר לתקן.
נגשר על הפרידה הרגשית.
מה זה גישור ואיך מגשרים? על כך אכתוב כאן מחר בע”ה.

“`אז האם גם את מרגישה לפעמים שהילד שלך “כבר אמור לדעת”? אבל הלב מזכיר לך שהוא עדיין ילד? את מצליחה לתת לזה מקום?“`
מחכה לשמוע אתכן!

צרפי לקבוצה אמא שצריכה לשמוע על גישור בגישה ההיקשרותית:
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG

קישור לקבוצת השיתופים והשיח: https://chat.whatsapp.com/BFJc8NAuYzp1XQaXTw9izk