פרשת נח | על סבלנות, תיבה, והורות שמבינה לעומק

*פרשת נח | על סבלנות, תיבה, והורות שמבינה לעומק*

באחד הימים אחרי שחזרנו מהחגים, בפיזורי הבוקר למסגרות, רחל דבורה שלי התקשתה להיפרד. היא נאחזה בי בעיניים מבוהלות, ולא משנה כמה ניסיתי להרגיע – היא לא שחררה.
לצידי תינוקת קטנה שעוד רגע תהיה רעבה ותבכה, אני עוד עייפה מהלילה שלא ממש ישנתי בו, והבית שקורא לי לסדר אותו… יכולתי להרגיש איך גואה בי הדחף “לחתוך”, להגיד: “את בסדר! ביי!” ולצאת לשאר העניינים.
אבל בגלל שאני יודעת שהילדה שלי רגישה מאוד,
ותחושות של מתח יכולות להציף אותה ולבלבל,
ידעתי שהיא צריכה אותי כדי לעזור לה רגע להתווסת. בחרתי להישאר.
עוד רגע.
ועוד אחד.
להחזיק אותה, להיות איתה, לנשום ביחד, לתת את המבט החם, החיבור.
לעשות עוד סיבוב למגלשה,
לשבת בספסל בחצר הגן ולפטפט קצת,
ובעיקר לעזור לה להבין את הסערה הפנימית המתחוללת בה: היא מצד אחד רוצה מאוד להיות בגן עם החברות, לשחק ולהנות עם הגננת שהיא כל כך אוהבת, ומצד שני – היא רוצה להיות איתי.
אחרי ששהינו שם ביחד קצת – שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא איתי או ללכת לגן. נתתי לה עוגן שיעזור לה – ואמרתי שאני יכולה לאסוף אותה מוקדם והיא לא תישאר לצהרון. היא חשבה קצת, ואמרה שהיא רוצה להיכנס לגן. היא שחררה מעצמה!
נכנסה לבד, בשמחה.
זה אולי לקח חצי שעה ולא 20 שניות, אבל *היא נפרדה — מתוך חיבור.* והחיבור הזה ילווה אותה בשאר היום.
וביום שלמחרת, היא בכלל ביקשה שאני אפרד ממנה בשער ורצתה להיכנס לבד בעצמה, בלעדיי (מנחשות בעצמכן מה עשיתי, נכון? ).

***

בפרשת השבוע, מסופר שנח בונה את התיבה במשך 120 שנה.
חז”ל שואלים — למה כל כך הרבה זמן?
והתשובה נוגעת בדיוק בלב ההורות שלנו:
*כדי לתת לאנשים עוד זמן. עוד הזדמנות.*
הקב”ה לא רצה למהר להשמיד את העולם. הוא רצה שיחזרו בתשובה.
*הוא היה סבלני. מתעקש על הקשר. מחכה.*
כמו הורה שמאמין בילד שלו גם כשהוא “לא מקשיב”, גם כשנראה שהוא “עושה דווקא”.

בגישה ההיקשרותית, אנחנו לומדות *שילדים נבנים מתוך קשר* — לא מתוך עונש, הפחדה או ניתוק. ככל שאני אפעיל עליהם את הלחץ החיצוני הזה – כך תהיה העוצמה של המתח שאקבל בחזרה, לפעמים לא באותו רגע. לפעמים הם יעצרו את עצמם ויתאפקו, אבל המתח יישאר שם.
התגובה החיצונית אולי תגיע מהר, אבל אנחנו יודעים שהחיבור הפנימי – נבנה לאט. אין קסם, אין כפתור שמזרז את זה…
ולכן, כמו נח, לפעמים צריך *לתת עוד הזדמנות. ועוד אחת.* לדעת לראות את הטוב ו”להיכנס לתיבה” משלנו, ששומרת על הקשר מלהיפגע.
לא לוותר גם כשזה לוקח יותר ממה שתכננו.

ואם ניסינו הכול – ועדיין זה לא עובד?
זה בסדר!
היופי הוא שתמיד אפשר *לקחת צעד אחורה*, לבחון שוב, ולנסות אחרת.
הורות טובה היא לא שלמות. היא *נוכחות מתמשכת*, הרגשה תמידית של קשר, של לב של אמא שמרגיש את הלב הקטן והפגיע של הילד שלי, בין אם הוא בן שלוש או עשרים ושלוש.

***

אני יודעת כמה קל נשמע ליישם את הגישה ההיקשרותית, אך כמה קשה זה יכול להיות בפועל, בייחוד כשיש מורכבויות בקשר.
אם את מתחברת לדרך הזו, ואת רוצה ללוות את הילד שלך בצורה רגישה, סבלנית ומחוברת –
אבל מרגישה שאת צריכה ליווי או כיוון,
אני כאן בשבילך מלווה אמהות להתחבר ללב של הילדים שלהם, בגיל הרך, בגיל ההתבגרות וגם כשהם כבר חצו מזמן את גיל 20 ויצאו לחיים עצמאיים. שלחי לי הודעה אישית כאן:
https://wa.me/972524761310?text=אשמח%20לשמוע%20עוד%20על%20הדרכת%20הורים%20בגישה%20ההיקשרותית

* שבת שלום מלאה באמונה ובסבלנות *

להצטרפות לקבוצת “אמהות עם הלב”:
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>