*”עד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ (שבת כ”א)”*
בפרשה הקב”ה מנחה את משה על האופן בו אהרון נדרש להדליק את הנרות במנורה. רש”י דורש שההדלקה היא עד שהשלהבת של הנרות מחזיקה מעצמה בפתיל והנר דולק כהלכה.
זה נשמע לנו פשוט, ממש כמו להדליק חנוכיה… אני מזכירה לכם שמדובר במנורה של המשכן, חתיכת דבר ענקי, עם אבוקות גדולות, וההדלקה של הנרות האלו הייתה לא קלה.
בעבודה ובחינוך של ילדים, זה בדיוק הקו המנחה שלנו. אנחנו נהיה שם, נתמוך, נסייע ונביא מהשלהבת שלנו, עד שהילד יצליח לעשות את הדברים מתוך עצמו.
לפעמים הילדים שלנו יצטרכו שנחמם אותם מעט יותר, שנהיה קרובים כל כך עד שהשלהבת שלנו תדליק את האש הפנימית שלהם. ונישאר קצת במצב הזה איתם, עד שתהא השלהבת שלהם עולה מאליה. ואז, כשהם קיבלו מאיתנו את החום הזה, והם כבר יכולים לעמוד בעצמם – ניתן להם וניקח צעד אחורה. אבל גם אז, נישאר בסביבה… למקרה שהם יצטרכו ששוב “נדליק” אותם
גם בפרשת הנשיאים, בחנוכת הבית, כאשר כל נשיא מביא מתנה רבת רושם, אהרון חושש שקצת “גונבים לו את ההצגה”.
על פי המדרש, הקב”ה אומר לאהרון *”חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות”.*
אם נודה על האמת, עבודת החינוך היא סיזיפית, והיא יומיומית, והיא לא נגמרת.
אבל היא שווה כל רגע, ויקרה יותר מכל דבר אחר שאפשר להעלות על הדעת
שבת של אהבה ושלום
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG