התמונות שבאלבום

*התמונות שבאלבום*

לפני כמה שנים,
בעוד יום שיגרתי ורגיל במעון,
צילמתי את אחת הפעילויות שהצוות העביר ושלחתי את התמונות בקבוצת ההורים.
כעבור כמה דקות, אחת האמהות שלחה לי הודעה: “שלחת בטעות תמונה שרואים בה ילד בוכה, כדאי למחוק אותה”.
כתבתי לה בחזרה שבאמת לא נעים, אבל במעון הילדים גם בוכים לפעמים…
אותנטיות במיטבה 🙂

תפתחו את אלבום המצלמה שלכן,
ותסתכלו על תמונות הילדים.
רובן מראות לנו רגעים מושלמים, מתוקים, קסומים. רגעים של מלא אהבה, שרצינו לתעד ולזכור לעולמים.
בכמה מהתמונות האלה מופיע ילד בוכה? ילד בהתקף זעם? כמה סרטוני וידאו יש לנו שהם מקללים או זורקים דברים? כנראה אפס 🙂
וטוב שכך, אף אחד לא מצפה שבאמצע התקף זעם הדבר הראשון שנעשה הוא לשלוף מצלמה ולתעד את הילד שלנו ברגע של משבר.

החברה המערבית היא עם המון אידיאלים, המון מוסכמות, חלק גדול מהן נוגע לרגשות. אפשר לומר שהקונצנזוס הוא שרגשות “טובים” כמו שמחה, התלהבות, התרגשות, אהבה, חיבה וכו’ – כל אלה מקדמים אותנו כבני אדם.
לעומת זאת, רגשות “שליליים” כמו עצב, כעס, תסכול, בושה וכו’ – הם רגשות שצריך להעלים ומהר. אלה רגשות מפריעים, שמונעים מאיתנו להתקדם ולהספיק להגשים את המטרות שלנו.

כתוצאה מהתפיסה הזו, רבים מאותנו למדו להדחיק את הרגשות האלה. מיד כשהם מופיעים – צומחת לה מגננה עבה, שנוספה על גבי שכבות המגננה האחרות שכבר נמצאות שם.
אף אחד לא מלמד איך להתמודד *באמת* עם עצב, עם תסכול, עם כעס.
כלים התנהגותיים מעצבים את היומיום שלנו, ומצליחים במקרה הטוב לגרד את קצה הקרחון, אבל לא את בשורש.
“אל תבכה, רק ילדים קטנים בוכים”.
“אין לך מה לפחד, אמא הולכת וחוזרת לקחת אותך בסוף היום”.
“מה יש לך היום? ביקשתי 100 פעם שתאסוף את המשחקים!”

גם השדה החינוכי לא נשאר חייב, וילדים שמגלים רגשות “שליליים” בבית הספר או אפילו בגן – מאובחנים מיד עם קשיי קשב וריכוז, ונדרשים לקחת טיפול תרופתי, שלא תמיד מוצדק (וגם לא תמיד עוזר, כי השורש לבעיה הוא חוסר היכולת להתמודד עם הרגש….)

כשאנחנו מלמדים ילד להדחיק תסכול – איך הוא ירצה לגלות תושיה לשנות מציאות?
כשאנחנו מלמדים ילד לא להתגעגע אלינו – איך הוא יספר לנו וייפתח בפנינו?
כשאנחנו מלמדים ילד שכועסים צריך לשמור בפנים ולספור עד 10 – איך אנחנו מצפים ממנו לשמור את האנרגיה הזו בבטן? ומתפלאים שהוא מרביץ?

רגשות הם רגשות.
גם רגשות שנתפסים כ”שליליים” – נועדו להגן עלינו, אבולוציונית לא היינו שורדים בלי *בהלה*,
לא היינו יוזמים ללא *תסכול*,
לא היינו שמחים ומגלים הערכה בלי לדעת מהו *עצב*.

כשמלמדים את הילדים שזה בסדר להרגיש, שאנחנו כאן איתם גם כשהם עוד רגע מתפרקים, שאנחנו כאן כדי לווסת אותם כי הם לא יודעים עדיין לעשות את זה בעצמם –
אנחנו נותנים להם מתנה,
ועוזרים להם לממש 100% מהפוטנציאל של הלב שלהם.

אי אפשר ללמד מישהו מהי אמונה,
אי אפשר ללמד אמפתיה,
אי אפשר ללמד עצמאות,
אי אפשר ללמד יזמות,
אי אפשר ללמד אחריות.

אפשר לתת את התנאים לזה,
והבסיס הוא לאפשר לילדים *להרגיש*.
כי ילד שלא מבוהל מהרגשות “השליליים” החזקים – גדל בלי צורך לחפות על עצמו עם מגננות,
ומתוך זה – יצמח חיבור אמיתי של הילד לעולם, עץ יציב עם שורשים היקשרותיים עמוקים, שיודע לעמיד גם בימים של רוחות סוערות

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>