כיפור

כיפור.
וואוו.
חשבון נפש, לנבור בעמקי הנפש שלי, בדרך לעמוד מול מלך מלכי המלכים, בדרך לווידוי הגדול של השנה, בדרך לדף חלק ולבן שבו אני תמיד מדמיינת לעצמי איך אכתוב את הסיפור השנתי שלי בדיו של זהב.

חשבון נפש אני עוברת כל יום. בעצם אין לי כל כך ברירה, יש לי בבית ארבע מראות שמחייבות אותי לעשות את זה: הלל, צבי, רחל דבורה ואילה.
הרי מי מראה לנו טוב יותר את מעמקי הנפש שלנו אם לא הילדים?
בלי מסיכות, הם אומרים ומראים לי בדיוק איך התנהגתי היום, ואם נחטט מספיק טוב נגלה גם איך אחרים התנהגו מולם.

כאמהות, יש לנו יסורי מצפון אינסופיים.
ההילוך האוטומטי הזה אשר רבות מאיתנו נמצאות בו, מכניס אותנו לפעמים למצב של “רק לסיים את היום”. ומי בכלל מסוגלת לדבר על היקשרות במצב הזה? ‍

בואו נגיד את זה רגע בקול רם: *להיות אמא זה קשה.* סליחה, זה על הגבול של משימה בלתי אפשרית! באמת אם חושבים על זה בהיגיון, בטבע אנחנו רואים גורים קטנים שנולדים וכבר מתחילים ללכת, די מהר הם גם דואגים לעצמם לאוכל, משחקים ומתחברים בלי בעיה, והאמא חיה לה בשקט בלי “אכלו לי, שתו לי”.
אז מה העניין של גורי האדם האלו שהם כל כך תלויים בנו במשך שנים ארוכות? (אולי כל החיים) ומה התפקיד שלנו האמהות מולם?

מכירות את המשחק של משיכת חבל? שני אנשים עומדים בשני צידי החבל, אחד מושך מכאן ואחד מכאן. המנצח הוא זה שימשוך חזק יותר. ובכן, *”נפשו קשורה בנפשו”* כך מתאר יהודה בפרשת ויגש (בראשית, מ”ד, ל’) את הקשר בין יעקב לבין בנימין כאשר יוסף מבקש מאחיו שישאירוהו כערבון בלכתם להביא את אביהם.
בעל הטורים מביא דבר מעניין: פעמיים בלבד מופיעה בתנ”ך כולו המילה “קשורה”. פעם אחת בפרשת ויגש ולגבי בנימין, ופעם נוספת במשלי: *”אִ֭וֶּלֶת קְשׁוּרָ֣ה בְלֶב־נָ֑עַר”* (משלי, כ”ב, ט”ו) .
בעל הטורים אומר שאלו הן שתי האפשרויות היחידות למצב הנפש של הילד שלנו, *אם נפש הנער לא תהיה קשורה לנפש הוריו – איולת תוליך אותו*, מאחר וזו ברירת המחדל של הנפש שלנו, ללכת אחרי היצרים שלנו. האיולת קשורה, “built in” בלב שלנו! אנחנו צריכים קשר אמיתי וחזק לנפש אחרת כדי שימשוך אותנו חזק יותר על מנת ללכת בדרכי הטוב.

הרב דב זינגר אמר בכנס “חינוך לאור תורת החסידות” לפני מספר שנים, דבר שהוא בעיני מדוייק ביותר:
> “התפקיד שלי כמבוגר הוא להתייחס אליהם לא כאל ילד קטן שאני צריך להצמיח להיות ילד גדול. כי מבחינתו החיים שלו זה הגיל שלו עכשיו, זה הדבר האמיתי. שיחה טובה של “נדברו איש אל רעהו”, זה בעצם בראש ובראשונה – אני מכבד אותך במקום שלך. אני לא רוצה לקחת אותך לשום מקום. אני רוצה להכיר אותך, לפגוש אותך, להכיר את הנשמה שלך”.

ואם באמת נרגיש זאת בעומקא דליבא – גם הם ירגישו את הכנות שלנו. הם ירגישו שאנחנו נקשרים נפש אל נפש.
אם אין את הקשר בין הנפשות שלנו – אין שום מניעה מהילד “לעשות שטויות”, או לקום וללכת (פיזית או רוחנית) כי אין מה שמחזיק אותי. הקשר והחיבור הזה בין נפש לנפש, בין נשמה לנשמה, מחזיק אותי ואותם לנצח.

הנוסחה לאמהות טובה היא שאין נוסחה. אין שטנץ. אין” עשי ואל תעשי” אחיד לכולנו.

יש לך יסורי מצפון? תחליפי, תשני את הטרמינולוגיה. אין יסורי מצפון, יש חשבון נפש תמידי. כי זה בדיוק התפקיד של יסורי המצפון, לכוון את הלב שלנו בחזרה למקום הנכון.
ההכרה הזו ב”רצוא ושוב” האימהי שלנו היא קריטית והיא המפתח לכך שכל יום מחדש יהיה הזדמנות עבורנו לעשות תשובה.

גמר חתימה טובה לכולנו שתהיה שנה מלאה באהבה!

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG