למה אנחנו מצפים?

*למה אנחנו מצפים?*

שידברו יפה
שיהיו אדיבים
שיעשו שיעורי בית
שיוציאו ציונים טובים
שיאכלו ירקות
שלא יתחצפו
שינקו אחריהם את הבלגאן
שיכבדו אותנו
שילכו לישון בזמן
שילכו לישון עצמאית
שיספרו לנו מה עבר עליהם היום
שיפנו אלינו כשהם במצוקה
שישתפו אותנו
שיכינו לעצמם
שיהיו רופאים
שיהיו להם חברים טובים
שיהיו להם חברים בכלל
שיעזרו במטלות הבית
שישמרו על האחים הקטנים

בכמה ציפיות אנחנו מצפים את הילדים שלנו, עוטפים אותם בשכבות על שכבות על שכבות של רצונות אישיים שלנו.
לפעמים הילדים שלנו כל כך עטופים ברצונות האלה שלנו, עד כדי שהם שוכחים איפה הם עצמם מתחילים ואיפה הם נגמרים.

כמה כאלה אנחנו פוגשים שעולים על מטוס הכי רחוק שרק אפשר, אלפי קילומטרים מהבית, כדי “לחפש את עצמם?”.
וכל מה שצריך זה להגיד להם – הנה! מצאתי אותך! אתה פה! יהלום יקר ויפה שעטוף עדיין בשכבה הגולמית, שצריך ללטש וללטש, אבל בסוף אתה תראה שתנצנץ!
כמה בני נוער נפלטים כל שנה “מהמערכת” כי הציפיות פשוט חנקו אותם?

לעולם לא אשכח אותו,
נער מתוק מדבש בן 16,
אמאלה כמה הוא היה חכם!! ורגיש!! ועדין!!
כל מה שלימדתי בקורס תכנות – הוא קלט בשניות. והרים פרוייקט דיגיטלי מדהים עבור ניצולי שואה.
הלך לראיין כמה וכמה ניצולי שואה דוברי רוסית, ותירגם את הכל לעברית, כדי לתעד את הסיפור שלהם, כדי שאף אחד לא יישכח.
לקראת ערב ההוקרה שערכו לנו מהארגון של ניצולי השואה, התקשרתי למורה שלו לבקש שתשחרר אותו מוקדם. קיבלתי ממנה כמויות של תלונות על הילד הזה, כמה אין לה כוח אליו, ובשיחה הזו גם גיליתי על קצינת המבחן שיש לו והתיק במשטרה שלא ידעתי על קיומם.
כל מה שרציתי לשאול אותה היה – למה את מצפה? אם ככה את חושבת עליו, מה הפלא שככה הוא בועט בכל דבר שאתם מנסים לכפות עליו?

אולי לפעמים אנחנו צריכים לבחון מה הילד שלי מצפה ממני?
אני חושבת שאם הייתי צריכה להגדיר את הגישה ההיקשרותית – זה היה הבסיס שלה.
ובמיוחד ברגעים הקשים, כשיש אש ותמרות עשן,
כשהילד שלי צועק או בוכה או מרביץ,
*מה הוא מצפה ממני?*

כשהילדה שלי מחזירה כבר שבוע את קופסת האוכל מלאה – מה היא מצפה ממני?
או כשהילד שלי לא רוצה ללכת למפגשי החברים שבדרך כלל היה קופץ מהספה וטס לשם – מה הוא מצפה ממני?
או כשהילד שלי מקלל אותי – מה הוא מצפה ממני?

כשאני מצפה ממישהו למשהו – אני מצפה שהמצפן הפנימי שלו יהיה מכוונן למצפן שלי. לציפיות שלי.
לפעמים הציפייה שלנו כל כך חזקה עד כדי כך שאנחנו שוכחים שיש לילדים שלנו מצפן פנימי משלהם.

את הציפיות שלו – הילד שלנו לא תמיד יגיד במילים.
התפקיד שלנו ההורים הוא למצוא את הדרך הנכונה ללב שלהם, לזהות שיש איזשהו קושי שמטריד אותם, ומתוך החיבור והקשר – נעזור להם להתווסת, לפרוק את המתח, ומתוך כך – גם המצפן הפנימי שלהם ייבנה ויתכוונן לכיוון הנכון

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG