לעולם אינך יודע

*לעולם אינך יודע*

סבא וסבתא הגיעו לבקר,
אחרי שהצלחנו להסתיר את רוב הבלגאן ואפילו לשטוף את הבית,
על השולחן בסלון הנחנו כיבוד שווה במיוחד, בכל זאת חגגנו בשבועיים האחרונים שני ימי הולדת.
אז היה לנו קרמבו והייתה עוגה וכל מיני עוגיות ועוד שלל סוכרים בצורות שונות 🙂

הלל, צבי ורחל לקחו לעצמם קרמבו ואכלו בהנאה.
אחרי 10 דקות רחל ביקשה גם עוגה.
אמרתי לה שלא, אי אפשר עוגה כי עכשיו אכלת קרמבו וזה יותר מידי.

ואז,
כמו משום מקום,
זה הגיע.

זה התחיל מפרצוף עצוב מאוד
ועבר תוך שניה להשתטחות על הרצפה,
בכי ועוד בכי ועוד בכי
ודמעות…. מלא דמעות…

⏰ 7.5 שעות קודם לכן –
אני בעבודה, מקבלת טלפון משירה (שם בדוי) הסייעת הרפואית של הגן.

> הסייעת: “היי, אמא של רחל?
> אמממ… שמת לה בקופסה שוקולד? יש לנו אלרגיה לחלב בגן, השוקולד חלבי?”
> אני: “אהה כמובן שלא! אני יודעת שיש אלרגיה, וגם הבן שלי אלרגי לחלב. זה שוקולד שנסעתי לקנות במיוחד מהמפעל בפתח תקווה שמייצר אותו.”
> “הסייעת: אוקי, תודה”.
אני המשכתי בשלי, שמחתי שלבת שלי יש את השוקולד כ *עוגן היקשרותי* שמזכיר לה אותי. אבל מסתבר שבגן היה אירוע אחר.

בחזרה לסלון של הבית-
פניתי לרחל.
“רחלי מתוקה, היום שירה לא הרשתה לך לאכול את השוקולד נכון? היא הייתה צריכה לבדוק איתי שהשוקולד בסדר ואז היא הסכימה לך אותו”
האפרוחית העצובה הנהנה בהסכמה.
“אז כשלא הסכמתי לך מהעוגה זה הזכיר לך את השוקולד?”
פרץ של בכי. כן, זה הזכיר לה את השוקולד.
“אמא בסוף שירה בכלל לא הסכימה לי לאכול את השוקולד!! ולא אכלתי אותו!!” ומיד בכי בלתי נשלט… והתכרבלות לחיבוק אצלי…

לעולם אינך יודע.
הרב קרליבך אמר.
אנחנו חווים סיטואציות עם הילדים שלנו,
כשהשורש שלהן נטוע בכלל באירוע אחר,
והאירוע האחר הזה מכתיב את הרגש ואת התגובה לאירוע הנוכחי.
ולכן, אני משתדלת לנסות לחפור קצת יותר לעומק ממה שנראה לעין. לנסות להבין מה האירוע שהילד או הילדה שלי חוו שיצר אצלהם תחושת פרידה או בהלה או תסכול או עצב, והוא זה שהם מגיבים לו עכשיו.

כאנשים בוגרים אנחנו נתקלים בזה כל הזמן. אנחנו חוזרים הבייתה אחרי יום עמוס, ולפעמים משליכים את החוויות האלה שהצטברו אצלנו לתוך אינטראקציות שבכלל לא קשורות.
ממליצה מאוד לחפש בגוגל “משמהות בטטה חמה בתת הכרה” של שרון כהן. הסבר מצויין לתופעה הזו.

כך או כך,
חלק ממה שבונה את הסבלנות שלי כלפי סיטואציות קשוחות – זו ההבנה שמה שאני רואה בכלל לא סובב סביבי. זה הילד שלי, זה סביבו, זה שלו, ואני תפקידי לעזור לו לצאת משם.
על ידי הזמנה לתלות, לאפשר לו להישען עליי, להכיל אותו, לעזור לו להתווסת, לא לשפוט ובטח שלא להאשים.
זו ההיקשרות, כשהקשר חזק – אנחנו מצליחים לדעת מתי משהו עובר על הילדים שלנו שבכלל לא קשור לכאן ועכשיו, ומתוך כך – עוזרים להם לצאת מזה.

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG