וויסות

*וויסות*

הגעתי לאסוף אותה מהגן,
מוכנה ומצפה ללכת לקנות ברד כמו שהבטחתי,
ואז משם להמשיך לאסוף את שני הבנים.
מיד כשהגעתי היא קמה מהמשחק בחיוך ורצה אליי,
ואז,

היא נעצרה,

ונזרקה על הרצפה,

והתחילה לבכות בכי תמרורים מכל הלב.
הגננת והסייעת נבהלו וחשבו שאולי היא נפלה או קיבלה מכה או שחס ושלום קרה משהו פיזי.

אבל אני זיהיתי את הבכי שלה,
וידעתי שקרה משהו של הלב
זה היה בכי של אכזבה, עצב, היעלבות ותסכול שהתערבבו ביחד.

ישבתי לידה על הרצפה בכניסה לגן, בזמן שכל הילדים התארגנו להם לחוג שעמד להתחיל בפינת המפגש.

“רחלוש, אני כאן מתוקה,
אני רואה שאת מאוד עצובה ומתוסכלת ממשהו.
אני פה לידך, את יכולה לבכות ולספר לי מה קרה אם תרצי.”
הנחתי עליה יד, ניסיתי לחבק אבל היא לא רצתה.
נתתי לה לבכות, היה צריך להשתחרר שם משהו כדי שהיא תוכל להגיע למצב שהיא יכולה לספר לי את אשר על ליבה.
כמו סתימה שצריכה להשתחרר, בהתחלה יש הצפה ורק אחרי שנותנים לקצת מהמים לצאת – אפשר להגיע לשורש העניין.

אחרי כמה דקות של בכי בקולי קולות (בזמן שאני נושמת ולא נבהלת מהמבטים המבוהלים של הילדים והצוות )
היא הרשתה לי להניח עליה יד, ולאט לאט לקחת אותה לחיבוק אצלי.
שלוש שניות של שקט,
היא לקחה הרבה אוויר,
ובקול רועד אמרה לי *”אני עצובה כי אני לא נשארת להצגה בגן!!!”*
ומיד הבכי חזר במלוא העוצמה.

הבנתי אותה…
תמיד ביום של החוג אני אוספת אותה מוקדם, מתוך אילוץ טכני שיש לי,
והיא לא מספיקה לראות את ההצגה של החוג.
וזה מאוד מתסכל, ומאכזב ומעציב ואולי גם מכעיס.

“רחלוש שלי, עכשיו אני מבינה, את ממש מתוסכלת שלא תראי את ההצגה. אני מבינה אותך, חיכית לזה ממש… מתוקה שלי, זה ממש קשה לך”.
לא חיפשתי לתת לה פתרון, לא השתקתי את הבכי שלה, הזדהיתי עם העצב הגדול שלה. מבחינתה יש כאן שבר של ממש! והסיבה – בכלל לא חשובה!

אחרי שנתתי לה להתאוורר בעוד כמה דקות של בכי, הזכרתי לה שקבענו לשתות ברד ביחד לפני שהאחים שלה מצטרפים, ושאלתי אם היא רוצה עדיין שנלך.
*”אני רוצה עדיין להיות עצובה וגם שנלך לקנות ברד”.*
הסכמתי לה להמשיך להיות עצובה ולבכות 🙂
עכשיו היא כבר הייתה מסוגלת לקום ולבוא איתי לאוטו, עדיין בוכה. והלכנו לקנות ברד.
לקח לה עוד קצת זמן להרגע לגמרי, אבל הרוגע היה רוגע אמיתי של שחרור מועקה גדולה, שהגיע מתוך הבנה של חוסר תוחלת – *אני לא אוכל להישאר להצגה.* זה לא יתקיים.

הבכי המתאבל על שבירת הציפייה – נתן לאפרוחית שלי את האוורור שהיא הייתה צריכה, ומתוכו הגיעו גם השחרור וההקלה.

בערב,
באמבטיה,
במקום הזה שתמיד עולים בו רגשות פגיעים,
והילדים פתאום משתפים ומספרים,
היא אמרה לי ככה, משום מקום: *”אמא, היום היה לי עצוב בלב. כי לא נשארתי לראות את ההצגה. אבל היה לי שמח שבאת, והיה לי שמח ששתינו ברד”.*

העניין בגישה ההיקשרותית
הוא שאין קסמים.
זה לא שפתאום הילדים שלווים, רגועים, ואין תסכולים או התפרצויות זעם או בכי.
נהפוך הוא –
כשאנחנו נותנים לילד מקום בטוח להביע רגשות,
כשילד מרגיש בנוח להביע את התסכול שלו,
לבכות,
להתפוצץ,
אז מקבלים ילד שלא מפחד מרגשות, שלא מפתח מגננות.
ילד שגדל להיות מבוגר שמסוגל להביע רגשות ולא לברוח מהם או לקבור אותם עמוק בפנים.

הבכי והתפרצות הזעם הם חלק מתהליך הוויסות שבני אדם (בכל גיל) עושים. אצל ילדים הוויסות הזה לא יכול להיות “עצמי”, הם חייבים אותנו לזה. עד שהם יבשילו ויוכלו להתמודד בצורה יותר עצמאית.
כשאני נותנת תוקף לרגשות של הילדים שלי- הם לפעמים יבכו חזק יותר! פשוט כי הם מרגישים שיש כאן מישהו שקלט אותם ומרגישים בנוח להוציא את כל הפסולת הרגשית שצבורה בהם, את כל המתח והתסכול, ואין בזה משהו רע.

אבל כשהתסכול יוצא, והלב מתנקה,
אנחנו מקבלים ילד שמסוגל להתהוות,
לגשת לאני הפנימי שלו,
להיות רפלקטיבי כלפי עצמו,
לבצע תהליכי חשיבה מורכבים,
לחלום, ליזום, ליצור,
כי אין שום דבר שחוסם אותו מלעשות זאת.

אז בפעם הבאה שהם בוכים – אל תפחדו לתת להם להמשיך. נסו להיות שם ביחד איתם ברגע הזה, דמיינו שתפקידכם הוא לקחת מהכתפיים שלהם חלק מהמשקל הכבד והדרך לעשות את זה היא בהמון חמלה ועדינות. יש כאן פצע מדמם שלאט לאט יעצור, בזכותכם.

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG