בכי של עצב

*בכי של עצב*

“אמא אני לא מרגיש טוב, את יכולה לבוא לקחת אותי? כואב לי הראש וכואבות לי העיניים”.

ככה פתח בשיחת הטלפון שקיבלתי הבוקר הלל בן ה 8.5 שלי.

כשהוא אומר לי שכואבות לו העיניים, אני יודעת שבדרך כלל זה אומר שיש שם דמעות שרוצות לצאת.
אבל בית הספר הוא לא המקום להוציא אותן. מבחינתו, שם הוא מחזיק את הרגש מלצאת, אבל בבית יש את המקום הבטוח לפרוק ולהוציא את מה שכואב.

אמנם לא יכולתי להגיע מיד, אבל הזדרזתי ונסעתי אליו.
עליתי לכיתה שלו, בדיוק הייתה הפסקה וראיתי שם עשרות ילדים משחקים בגולות. גם הלב המתוק שלי שיחק איתם ונראה קצת פחות כאוב ממה שהיה אפשר לחשוב אחרי שיחת הטלפון שלנו.
אבל ידעתי שמתחת לחיוך והאנרגיות- משהו בפנים כואב לו.
הוא אסף את הדברים וירדנו ביחד לאוטו. בדרך הוא ישב לידי, ודיברנו קצת על איך היה היום.
בעדינות, שאלתי אם משהו קרה. אולי משהו שקשור לגולות?
ואז הוא שפך…. וסיפר שהוא הפסיד היום הרבה גולות, כמעט את כל הגולות שהיו לו 🙁
תוך כדי הוא שיפשף את העניים ממש, עוד סימן שהראה לי שיש שם דמעות של עצב שממש מחכות לצאת, ורציתי לעזור לו להוציא אותן. כשיש מגננה – לרגש לא קל כל כך לצאת, ואם לא נותנים לו פתח לצאת – הוא יוצר אצלנו מתח שיכול לבוא לידי ביטוי אפילו בכאבים פיזיים או בהתנהגות אגרסיבית.

אז השתתפתי בעצב שלו, וליטפתי. “אתה בטח ממש עצוב שזה קרה, שעכשיו אין לך גולות”.
שפשופים העיניים ממשיכים.
“ללי, אתה רוצה לבכות, אני רואה. מותר לך לבכות, זה ממש עצוב לך”.
דמעות התחילו לצאת.
“אמא אני בכלל לא הפסדתי אותן! ילד אחר לקח לי את הגולות שלי בלי שידעתי ושיחק לי איתן והפסיד את כל הגולות המיוחדות שהיו לי!!! ועכשיו אין לי גולות כמעט!!” הוא אמר ופרץ בבכי של עצב אמיתי.

אלה רק גולות נכון?
הן עלו לי בערך 4 שקלים. זה כלום… אפשר בקלות ללכת לחנות ולקנות חדשות.
מה יש לו לבכות על זה?

הרבה פעמים כשרגש חזק של הילדים שלנו מגיע לפתחנו – האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לכבות מהר את האש, לא לתת לרגש להתפרץ , אולי כי קשה לנו לשאת את המחשבה שהילד שלנו פגוע.
אבל דווקא כשאנחנו עוצרים את מה שנדמה לנו כפיצוץ וכאוס- דווקא אז אנחנו מקבעים את המגננה. הרגש לא נעלם, הוא מודחק ומשנה צורת ביטוי: אנחנו נראה את הילדים לא רגועים, “קצרים” וחסרי סבלנות, נראים לא מרוכזים, חסרי תאבון, מפספסים ועוד. כי התסכול ממציאות שאי אפשר לשנות – חייב לצאת החוצה.

בעבודה עם הורים זה אחד הדברים שהכי קשה להתרגל אליו – לתת מקום בטוח להביע רגשות.
לתת לילד את ההרגשה שזה בסדר גמור להרגיש ככה.
לעצור את הרצון שלנו לתקן או לפתור לו את הבעיה, ופשוט להיות שם ברגע הזה איתו.
החיבור שלנו למקום העצוב, הפגוע, המתוסכל שיש אצל הילד שלנו – זה הפתרון שהוא צריך כדי לקום באמת.

מה עוזר לנו לאפשר להם להביע את הרגשות?
קודם כל, תרגול 🙂 תהיו סלחניים עם עצמכם. היכולת להכיל היא שריר שמתפתח.
שנית, לזכור שאנחנו מסתכלים על התנהגות ושואלים: מה הרגש שיש כאן? מה הילד שלי מנסה להוציא מתוכו?
שלישית – להביט מתוך העיניים שלהם. דברים שלנו נראים שוליים ומטופשים – הם עולם ומלואו עבורם.

עד שהגענו הביתה- הלל כבר חשב על כמה דרכי פעולה אפשריות וממש טובות כדי שהגולות ישובו אליו. כי אחרי שהוא פרק את המתח שהיה שם- הבהלה מהמחשבה שאני או אבא נכעס עליו – ירדה, התסכול פחת כי הוא הבין שהגולות לא ישובו כרגע ואין לו מה לעשות עכשיו, המוח היה פנוי יותר והיכולת לחשוב בהיגיון ובשיקול דעת חזרה

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>