קשיי פרידה

*קשיי פרידה*

> אמא בהריון, יש לה תינוק בבטן שעוד מעט יבוא לקחת את המשחקים שלי,
> אפריים כל יום מציק לי במשחקים,
> אתמול הייתה בגן אזעקה מוזרה והגננות שלי עמדו ולא דיברו איתנו הרבה זמן,
> ויש הרבה דגלים ברחובות וגם בגן,
> ומה זה בכלל דגל?
> ואתמול רציתי שיהיה בצק אבל לא היה בצק,
> וגם לא הספקתי אתמול בתור שהיה לבימבות וכבר היה צריך להיכנס,
> ואיפה זה מילואים? אבא שלי תמיד הולך לשם במקום להיות איתי.
> ובבוקר לא הספקתי לאכול את כל הקורנפלקס,
> והיה גם קורנפלק אחד גדול ששמרתי לסוף אבל שכחתי על השולחן בבית. הלוואי שאמא לא תזרוק אותו.
> ולמה בכלל ללכת לגן? הייתי שבוע שלם עם כל המשפחה בבית וטיילנו והיה לי כל כך כיף!
> ואני לא יודע אם אבא יאסוף אותי היום או סבתא,
> ולפני שנה בשבוע שעבר בחנות רציתי גלידה בטעם מסטיק אבל נגמר והיה רק בטעם תות,
> ואמא אמרה שהיא עייפה ונורא רציתי לנסוע באופניים לגן ובסוף נסענו באוטו,
> ולא רציתי בכלל נעליים, רציתי מגפיים של שלוליות,
> ובכלל בא לי שיהיה גשם ולא חם כי כשחם אין שלוליות,
> ומחר אני צריך להביא לגן חומוס לארוחה המשותפת אז לזכור להביא חומוס,
> ורציתי מליון חיבוקים מאמא בבוקר וגם שהיא תצבע איתי את הדף אבל היא הייתה חייבת ללכת,
> וגם….

מליון סיבות יש לילדים שלנו
לקשיי פרידה.
כן, גם עכשיו, גם נצח אחרי תחילת שנה,
גם כשהם כבר מכירים את הילדים ואת הצוות.
החיים כל כך דינאמיים,
הילדים שלנו מתפתחים, הם לא מנוונים כמונו…. הם חוקרים את העולם, בודקים מה השתנה מלפני 5 דקות לעכשיו, מתרגמים כל מסר בלתי מילולי מאיתנו לכדי תחושות שלא תמיד יש להם יכולת לשיים אותן.

וכן, מותר להם שיהיה להם קשה.
הכתפיים הקטנות שלהם עדיין מעכלות את מה שנדרשו ונדרשים להכיל בשנתיים האחרונות,
ועדיין כל צליל קטן של מנוע אופנוע מעצבן – מרעיד את עולמם.
לפני שבועיים סיפרה לי אמא על הבת שלה, בת 15, שנבהלה נורא מהרעש שעשה תנור האפייה על מצב טורבו. היא פשוט צעקה “אמא אזעקה” ורצה לממ”ד.

אז מה יגיד ילד קטן, במעון, בגן, בכיתה א’?
הוא לא יגיד. אבל הוא ירגיש את זה ב . את המתח של עצמו ואת של כולנו.

*מותר שיהיה להם קשה.* תנו להם להביע את הקושי, תנו להם את החיבוק שהם צריכים. תהיו סבלניים ואל תתנו לקולות חיצוניים לגרום לכם לחשוב שאתם המבולבלים כאן, שילד צריך חוסן, שילד צריך שנוריד מהר את הפלסטר.
במילה *”חוסן” מסתתרת המילה “חס”, “מחסה”.* ומי אם לא ההורים הם הראשונים שיחוסו על הילד שלהם ויתנו לילד את המחסה הזה שהוא צריך?
והמסגרת, המסגרת היא שלוחה של הבית. היא המשך ישיר של המציאות שבה הילד שלנו אמור להרגיש ביטחון ושיש לו על מי לסמוך.
איך?
על ידי חיבוק
על ידי מתן מקום לרגש
על ידי הכלה
ועוד הכלה
ועוד הכלה
ולא על ידי עידוד של ההורים להסתלק מהגן מהר מהר ומתן תחושה שהם מפריעים. כי הם לא. ההורים לא מפריעים לצוות להיות אמפתי וחם ומכיל, נהפוך הוא. כשהילד רואה את התקשורת הטובה בין הצוות להורים – זה מראה לו שאפשר לסמוך על המישהו הזר הזה שלא גר איתם בבית.

ומסר לאנשי החינוך שכאן,
במיוחד במסגרות לגיל הרך – היו שותפים עם ההורים. תנו לנו את ההרגשה שיש *לנו* יש על מי לסמוך. הילד שלנו יגדל להיות מבוגר עצמאי ובטוח בעצמו בזכות *סוג ההיקשרות* שתהיה לו איתכם. אתם השותפים שלנו בקביעת דפוסי הקשר שלו עם שאר העולם, עם המשפחה שהוא יקים בעתיד! חוסו עליו, ומכאן הוא יצמיח חוסן משל עצמו

מכירים מישהו שצריך לשמוע את זה? העבירו להם את הפוסט:

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG