מה השביל הנכון?

*מה השביל הנכון?*

לגן של רחל דבורה יש שתי דרכי הגעה:
האחת – הארוכה והישנה – שאני צריכה לחנות את הרכב וללכת בשביל של בערך 40 מטר אל הגן,
והשניה – הקצרה והחדשה – נפתחה לפני בערך חודש וחצי, חניה ממש ממש על השער של הגן ברחבת עפר שפתחו אליה גישה מסודרת (יחסית…).

מאז שהחניה החדשה נפתחה – אני בדרך כל מחנה שם, כדי לא לכבות את הרכב ולהשאיר מזגן
אבל רחלוש לא אוהבת את הדרך הזו. היא כל הזמן מבקשת שלא אחנה שם ואסע לחניה הישנה. לפעמים אני עושה את זה, ולפעמים כשאני קצת ממהרת – אני חונה בכל זאת מול הגן.

היום בבוקר שוב נסענו לגן, ונכנסתי דרך החניה הקרובה. רחל דבורה ממש התאכזבה ואמרה “אוף אמא רציתי שתחני במקום האחר!”.
שאלתי אותה – “רחלוש, למה את כל כך רוצה שנחנה שם? זה יותר רחוק וגם יש שם מלא פחי אשפה ליד…. מה הסיבה?”
והיא ענתה והשאירה אותי נטולת מילים ומלאת דמעות:
*”אמא, בשביל הארוך אני יותר זמן איתך, ובשביל הקצר אנחנו מגיעות מהר ואנחנו פחות זמן ביחד”.*

איך הלב שלהם עובד אחרת לגמרי משלנו….

כמה הם מוקירים כל רגע ורגע איתנו, במיוחד *לפני פרידות*.
אצל הרבה ילדים נראה “תירוצים” למרוח את הזמן כמו ויכוחים על מה ללבוש, או התקפי בכי על משהו “שטותי” כמו חתיכת נייר שהתקמטה להם, ובדיוק כשמגיעים לגן אז הם נזכרים שהם בעצם *כן רצו* את הבקבוק השני של המים שנשאר בכלל בבית ועוד…..

אבל אנחנו מסתכלים *מעבר למילים, מעבר להתנהגות*.
מחפשים את *הרובד העמוק יותר* שמסתתר שם,
*את הרגש* שהוביל להתנהגות.
כשמגיבים להתנהגות – ההתנהגות מגיבה לנו… ונכנסים לפעמים לסחרחורת כזו שהילד רק נהיה יותר מתוסכל ומגביר קצב בהתנהגות המעצבנת….
אבל כשמסתכלים על הרגש ומדברים לשם – נוגעים בנקודה הפנימית העמוקה שהובילה להתנהגות הזו, ואז – *מתחיל תהליך של ריפוי*.

מכירה חברה שצריכה לקרוא את זה? שתפי איתה:
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG

רוצה לדבר ולשתף את המחשבות שלך על זה? קישור לקבוצת השיתופים והשיח: https://chat.whatsapp.com/BFJc8NAuYzp1XQaXTw9izk <ההודעה נערכה>