פרשת וישב – על כוחה של היקשרות

*פרשת וישב – על כוחה של היקשרות*

מסופר על הרב אריה לוין זצ”ל שהיה מחזק את בנותיו, ואומר להן:
> “כשאת קמה בלילה לתינוק הבוכה – את מלמדת אותו מהי אמונה! את נוטעת בו את זרעי האמונה שיש מי ששומע אותו ויעזור לו”.
באמת, קשה לדבר עם הילדים שלנו על דברים מופשטים כמו אמונה. מה לילד בן שנה ולמושגים כאלו?
אז איך הילדים שלנו מתחזקים באמונה שלהם שיש משהו גדול בחיים שלהם, ששומע אותם ויעזור להם? *דרכנו*.
דרך חיבוק, מגע, הדמיון שהם רואים בינם לבינינו… כל דורשי ההיקשרו, שמאפשרים לנו ליצור קשר חזק ואינסופי.

והקשר החזק הזה – הוא מה שישמור עליהם ויחזיק אותם כשיגדלו ויהיו מבוגרים עצמאיים.

בדיוק את זה אנחנו רואים בפרשה, שעוסקת כולה – *בקשר*.
כשיוסף הצעיר נקרע מביתו ונמכר לעבדות, כשהוא זר בארץ זרה, רחוק מכל מה שהכיר – הוא פוגש בפיתוי הגדול בבית פוטיפר.

אבל דווקא שם, ברגע הזה של שבר ובדידות, רש”י מגלה לנו משהו פנימי ועמוק:
*”נראתה לו דמות דיוקנו של אביו”*
ופתאום – הוא עוצר. נזכר. שומר על עצמו.

מה מחזיק נער רחוק מביתו, בלי הדרכה, בלי הגנות?
*הקשר. ההיקשרות. הדמות של אבא. שנמצאת אצלו עמוק בלב, מנחה אותו.*
הפנים של מי שאהב אותו, האמין בו, העניק לו תחושת שייכות ובחירה.

זה לב ההיקשרות.
כשיש בינינו קשר עמוק עם הילדים – הוא נטמע בתוכם.
הם יכולים לפגוש אותו גם כשאנחנו לא שם פיזית.
*הקול שלנו הופך לקול הפנימי שלהם, למצפן שמכוון אותם.*

ובימים האלו, של חנוכה – חג שבו אנחנו רואים איך אור קטן מאיר חושך גדול – אנחנו יכולים להיזכר:
האהבה שלנו, גם כשאנחנו לא מושלמים, יכולה להפוך לאור שמחזיק את הילד שלנו גם ברגעים החשוכים.
הרי זה מה שכולנו רוצים, לא?

*אז מה יראו הילדים שלנו כשהם יפגשו ברגע מבחן את “דמות דיוקננו”?*
הלוואי שיראו אהבה. אמונה. חיבור. קשר נצחי ואינסופי.

שתהיה לנו שבת שלום של קשר וחיבור
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>