סור מרע ועשה טוב

*סור מרע ועשה טוב*

_דניאל, בן 5.5, הגיע לשער הגן עם אבא שלו. אבא חיבק את דניאל, ירד לגובה העיניים שלו ואמר:
“טוב חמוד, זוכר מה אמרנו? אם אתה נכנס לבד אז תקבל קוביית שוקולד. אם אני צריך להיכנס איתך אז אתה מפסיד את השוקולד. מה אתה בוחר?”. דניאל עושה כמה צעדים לתוך הגן, ומיד רץ בחזרה לאבא.
שוב כמה צעדים לגן ושוב לאבא.
דניאל נמצא בצומת: הוא מצד אחד רוצה את השוקולד, אולי אפילו רוצה ומחכה להיות בגן, ומצד שני רוצה להיות עם אבא. הבחירה כאן קשה מאוד. דניאל אפילו לא מודע למיקס הרגשות שיש בתוכו כרגע. והוא לא מסוגל לבחור…
_

החיים שלנו מלאים בצמתים: מצד אחד אני עייפה, ומצד שני אני יודעת שאני צריכה לקום לעבודה.
מצד אחד אני צריכה לעשות בדיקת דם, ומצד שני אני מפחדת מהכאב.
מצד אחד מממששש מתחשק לי לבחור 6 טעמי גלידה בגלידריה ומצד שני אני יודעת שזה לא בריא ותכאב לי הבטן….
החיים שלנו מלאים בהתלבטויות האלה. את רובן אנחנו עושים באופן אוטומטי ומקבלים החלטה. אנחנו מצליחים לעשות מה שנקרא *”אינטגרציה”* – היכולת להתמודד עם קונפליקט פנימי, להכיל בו זמנית כמה רגשות, ולערבב ביניהם. כך נוצרות לנו תכונות מדהימות כמו אומץ, יכולת להתגבר, שליטה עצמית, אכפתיות, סבלנות, רגישות, גמישות מחשבתית….

*אבל מה קורה כשלא מצליחים לעשות את האינטגרציה הזו?*
קודם כל נתקעים. נתקעים על הרגש שנפגע: התסכול, העצב, הבהלה…. ובעצם לא מתקדמים לשום מקום.

למשל, ילד שעומד לפני הופעה בה הוא לוקח חלק, הוא מצד אחד מתרגש ורוצה להופיע ומצד שני יש בו איזשהו פחד טבעי. כשהוא לא מצליח לערבב את הרגשות האלו – ולהגיע לאומץ- הוא לא יעז להופיע, הוא יימנע. וזה ייצור אצלו תסכול על הפספוס.

שנית, ואולי חשוב יותר, ילדים (ואנשים…) צריכים להיות מסוגלים בכלל *להרגיש רגשות* כדי שיצליחו לעבוד איתם ולערבב. הם צריכים אותנו שנאפשר להם להביע את הרגשות האלו בשוטף, ניתן להם שם ולא ניבהל מהם בעצמנו.

אחד הרגשות המופלאים שלצערי היום הוא מאוד מעומעם הוא *אכפתיות*.
מה זה אומר שאכפת לי ממשהו? זה אומר שהמשהו הזה חשוב לי. שהוא בלב שלי.
כשמערבבים *אכפתיות* ו *דחף להגיב* מקבלים ילד עם *שליטה עצמית*. אם חבר שלי חטף לי את המשחק, אני מצד אחד עצבני ורוצה להרביץ לו ומצד שני אכפת לי ממנו ואני לא רוצה שיכאב לו. אז אני מצליח לעצור את עצמי ולהיות מאופק.

*איפה הבעיה מתחילה? ולמה כבר לא אכפת לאף אחד מכלום?* כשאנחנו מנצלים את הרגש הזה של האכפתיות ומשתמשים בו נגד הילדים: אם לא תעשה x ניקח לך את הטלפון / אין זמן מסך / ניקח את האופניים / לא תקבל עוגיה/ לא תצא לטיול השנתי וכו’. אנחנו משתמשים בדברים *שהכי כואבים לילדים* כדי להפעיל את הילדים ולגרום להם לעשות את רצוננו.
ולפעמים, גרוע יותר, משתמשים *בחיבור בינינו, בקשר* – לא תקבל נשיקה / חיבוק, לא אשב לידך כשתלך לישון, אין ליטופים וכו’.
ואז,
אז מפסיק להיות אכפת.
כי אם אכפת לי – אז אני עלול להיפגע. וזה לא נעים להיפגע.
ואז אנחנו שומעים את ה “מה ‘כפת לי….” עם משיכת כתף מעצבנת
ואפס שיתוף פעולה.
ולא יעזור שום איום ושום סנקציה ושום הסלמה….
*פשוט לא יהיה להם אכפת.*
ולא יעזרו אלף פתגמים שיתלו על קירות בית הספר “והדרת פני זקן”, “ואהבת לרעך כמוך” או תכניות של האחר הוא אני וכו’.

* אמאלההה אז מה עושים???*
טוב טוב, שניה, אל תיבהלו. יש לזה פתרון 🙂
קודם כל, לפני גיל 5 לילדים אין את היכולת לערבב רגשות. פיזיולוגית, החלק הזה במוח עדיין לא מפותח. אז כל מה שאכתוב כאן רלוונטי לגיל 5 והלאה (ועדיין יש המוןןןן מה לעשות גם עם הקטנטנים, נדבר על זה בפעם אחרת).

ראשית, *נתחיל לתרגל עם הילדים שלנו שיח רגשי*- נדבר רגשות! בכל גיל. בכל מצב. כל רגש. לא משנה מה ההתנהגות – נשאל את עצמנו: מה הרגש שמולי?
חמוד נהרס לך מה שבנית ואתה עצוב!
מותק אני יודעת שממש השקעת ללמוד למבחן הזה ואתה מאוכזב מהציון.
אהובה שלי, נשמע שממש נעלבת שלא בחרו בך במשחק..
וואוו אתה בטח ממש מאושר ונרגש שעברת טסט!

שנית, *נערבב רגשות*. נסגל לעצמנו בבית דיבור של “מצד אחד…. ומצד שני….”.

שלישית- *נהיה אנחנו עצמנו מודל לדבר הזה*. נשתף עם הילדים שלנו תחושות ורגשות מעורבים.

ונקודה אחרונה- *תניחו בצד אמירות שסותרות או פוסלות לילד את הרגש.* “אין לך מה לפחד”, “לא צריך לבכות”, “טוב תרגע סך הכל מבחן לא סוף העולם”. תהיו אלה שמשקפים לו את הרגשות המעורבים ומובילים אותו לדרך האמצע.

תהליך האינטגרציה הוא אחד התהליכים החשובים ביותר, המשמעותיים ביותר, שמצמיחים את הילד להיות אדם יוזם, פעיל, יצירתי, בעל ביטחון בעצמו, מלא באמונה, שמח!
הוא רלוונטי לילדים, נוער, צעירים ומבוגרים כאחד.

בתהליך של ליווי משפחות – אנחנו מתעכבים על התהליך הזה מאוד ונכנסים לפרטים הקטנים עוד יותר, כי הוא באמת נקודת מפתח לחיים של הגשמה עצמית.

אני מזמינה אתכן לחשוב – עד כמה אתן עצמכן אינטגרטיביות? האם אתן בעצמכן בתודעה מחשבתית של ערבוב רגשות?
איך ביום יום שלכן אפשר להביא את הנקודות שדיברנו עליהן לידי ביטוי?

השיתופים שלכן כיפיים ממש, מוזמנות בשמחה לשלוח לי שאלות שאוכל להעלות כאן בעילום שם ולענות עליהן.
מחכה לשמוע אתכן