בואו נדבר רגע על עצמאות.
מה זו עצמאות?
היכולת לעשות משהו בעצמי, בלי להיות תלויה במישהו אחר.
אני מכינה לי אוכל בעצמי,
קונה דברים בכסף שהרווחתי בעצמי,
מנקה את הבית שלי בעצמי,
מתקלחת בעצמי.
עצמאות היא דבר נפלא, ובתכל’ס זה גם מאוד נוח לנו כהורים שהילד שלנו עושה דברים בעצמו. זה באמת מוריד מאיתנו משימות, ונותן לנו אוויר.
אבל מצד שני, אם אנחנו דוחפים את הילד שלנו לעשות בעצמו כל כך הרבה דברים – איפה בעצם החיבור אלינו בא לידי ביטוי?
תינוק שנולד בשנת תשפ”ד 2024 לא נולד עם לוח שנה ביד… מבחינתו – לא רלוונטי בכלל ששני ההורים שלו עובדים, שקצב החיים הוא בלחיצת כפתור (או בינה מלאכותית…), שהאינטנסיביות של אורח החיים עלתה.
מבחינת התינוק הזה – אין הבדל בינו לבין תינוק שנולד לפני 2000 שנה.
התינוק הזה נולד עם אותה מערכת חושים, עם אותה מערכת רגשית, עם אותו מבנה לב ונפש של תינוק שנולד לפני 70 שנה או לפני 700 שנה או לפני 1000 שנה.
התינוק הזה צריך אותנו. הוא צריך להרגיש אותנו. שאנחנו שם בשבילו.
התינוק הזה, גם כשהוא כבר בן 3 או בן 5 או בן 15 (ואולי גם כשהוא בן 25) – צריך להרגיש את הקשר איתנו.
נסיבות החיים שלנו היום יוצרות יותר ויותר מצבים שבהם אנחנו מעודדים את הילדים לעצמאות. הרבה פעמים אנחנו “דוחפים” לעצמאות הזו, עוד לפני שהילדים שלנו מסוגלים.
מעודדים להירדמות עצמאית.
מעודדים אותם להכין לעצמם לאכול.
להתקלח בעצמם.
לסדר לעצמם תיק.
להתלבש לבד.
ועוד.
ואפשר לומר שילד שהוא עצמאי – זה ממלא אותו ונותן לו המון.
אבל לפעמים, כשהעצמאות הזו מגיעה בלי *היקשרות חזקה ומורגשת* – הילד מרוויח עצמאות, אבל מפסיד הזדמנות לחיבור לאמא ואבא.
אנחנו יכולים להגיד לילד שלנו שאנחנו אוהבים אותו, וזה נפלא ומצויין.
אבל, הלכה – למעשה: איך *בפועל* אנחנו אוהבים אותו? מה הביטוי לאהבה הזו? איך נגרום לו להרגיש אהוב?
אחת הדרכים להראות את האהבה הזו, לטפח את הקשר ולחזק אותו היא *הזמנה לתלות*. כבר דיברנו על זה באתגר של פסח, אבל התלות הזו כל כך קריטית, שאני רוצה להזמין אתכן שוב לבחון – איך אתן מביאות לידי ביטוי *הזמנה לתלות* ביום יום?
בהזמנה לתלות אנחנו למעשה באופן יזום ואקטיבי, יוצרות מצב שבו הילד יכול להתרפק עלינו. שאנחנו עושות עבורו משהו שהוא לגמרי יכול לעשות בעצמו, אבל אנחנו בעצם אומרות לו “היי, אתה יכול להרפות ופשוט ליפול עליי. אני פה בשביל לתפוס אותך. אל תדאג”.
אנחנו מזמינות את הילד להרפות ממרדף אחרינו, אחרי הקשר איתנו.
כשאנחנו נעשה את זה – נשקיע בטיפוח הקשר שלנו עם הילד, העצמאות שלו תבוא לבד. הוא כבר לבד מעצמו ירצה להכין חביתה לארוחת הערב. לבד מעצמו הוא ירצה לקחת מגב ולשטוף את הבית. לבד מעצמו הוא יזרום יותר למשימות כמו לזרוק אשפה או להיכנס להתקלח.
כשילד מרגיש את הקשר חי, קיים, חזק, יציב – הוא לא רוצה להפסיד אותו. *זה חשוב לו*, והוא מרגיש *שהוא חשוב לנו*.
אני מבטיחה לכן, הילדים שלכן לא יגדלו מפונקים.
הם לא יהיו כפויי טובה.
להיפך, הם ידעו שיש על מי לסמוך, וירצו לתת בחזרה.
בתורה נאמר לנו לנו שיצר האדם רע מנעוריו. רש”י מפרש את זה “משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו”. כלומר, שניערו אותו החוצה מהבטן 🙂
ואני אומרת – יצר האדם רע והילד שלנו עושה שטויות דווקא בגלל שאנחנו מנסים *לנער אותו.* לנער אותו מאיתנו. לנער אותו מהילדות שלו. כדי לחשל, כדי להפוך אותו למבוגר אחראי, כדי לגרום לו להיות יוזם ועצמאי וכו’.
אל תפחדו לשבת לידם כשהם הולכים לישון, ולעודד “הירדמות עצמאית”.
אל תפחדו להביא להם את הצלחת לשולחן בארוחת הערב.
אל תפחדו לעזור להם להתלבש.
גם אם את כל זה הם יודעים מצויין לעשות בעצמם!
הם לא מתפנקים. הם מחפשים להרגיש את פעימות הלב שלכן, ואת זה קשה מאוד להרגיש כשרחוקים…
מתוך התלות – תגיע העצמאות. מבטיחה.
אז האתגר שלכן ליום העצמאות הוא למצוא נקודות לתלות. להזמין את התלות.
אני מדביקה פה שוב את הפוסט מפסח, שם כתבתי בדיוק כיצד לעשות זאת.
בהצלחה
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>