_*”הייתי רוצה שפעם אחת אמא שלי תכין לי כריך לארוחת בוקר”*_

_*”הייתי רוצה שפעם אחת אמא שלי תכין לי כריך לארוחת בוקר”*_

פגשתי אותה היום, וזה היה כל כך מתוזמן עם הבהלה שדיברנו עליה אתמול, במיוחד בגיל הבוגר שכמה מכן שאלו אותי לגביו. אז משתפת איתכן

היא בת 26,
מהממת,
עם ראש מלא חלומות
ועם יכולת וודאית להגשים אותם.
אבל למרות זאת,
היא תקועה.
את החלומות היא חולמת בלילה,
אבל בבוקר כשהיא קמה – היא מחזירה את עצמה לקרקע,
ונותנת לעצמה 1000 תירוצים למה היא לא תצליח.
*”מגיל 7 אני מכינה לעצמי את הכריך לארוחת הבוקר. תמיד רציתי שפעם אחת אמא שלי תכין לי. רק כשהייתי חולה, היו פתאום עושים בשבילי דברים, מכינים לי. ההורים שלי אוהבים אותי ותמיד דאגו לי, אבל הרגשתי שתמיד דוחפים אותי להיות עצמאית, להסתדר לבד, במקום רגע לתת לי חיבוק, כתף”.*
המשפט הזה טלטל אותי.

לאט לאט, בהרבה רגישות, הסברתי לה שהשורש של כל הקשיים הללו הוא *בהלה*.
היא חוותה כל כך הרבה פרידות מההורים שלה, פרידות רגשיות, והמגננות שהיא שמה על עצמה – עזרו לה להתמודד עם הכאב, ומצד שני גם מנעו ממנה להתמודד עם אמביוולנטיות, עם ערבוב של רגשות סותרים. להצליח להעז, להתאמץ, להתמיד.

היא מרגישה הרבה פעמים שהיא חולה או לא מרגישה טוב בלי משהו “מוגדר”, פשוט כי ככה המוח שלה התרגל לפרוק את הבהלה ולקבל קשר. ככה היא קיבלה את הקשר ואת התלות מההורים שלה, תלות שהיא כל כך הייתה צריכה גם כשהיא לא חולה. וככה היא גדלה עם זה גם אם כבר אין ממש קשר בין הדברים.

אמרתי לה שההורים שלה כנראה מהממים והם בסך הכל רצו בטובתה, לגדל אותה להיות עצמאית. כי זה מה שהחברה מכתיבה לנו – לגדל ילד עצמאי וכמה שיותר מוקדם – יותר טוב.

אבל כשהילד שלנו מרוויח עצמאות מוקדמת מידי – *הוא מפסיד את ההורה שלו.*
הוא מפסיד את תחושת החיבור החזקה למי שעבורו מהווה משענת, בסיס להישען עליו.
אבל אנחנו מתוכנתים לחפש את הקשר והחיבור הזה, זה צרוב בנו מעצם היותנו בני אדם. וכשלא נקבל אותו מהדמויות המשמעותיות – נלך לחפש אותו במקומות אחרים, ויתרה מכך , מצבים מורכבים אפילו במעט – ימוטטו אותנו.
ריבים עם בן הזוג – יבהילו אותנו ויגרמו לחוסר שקט.
ביקורת בעבודה – תהפוך לסוף העולם.
המוח ינסה עוד ועוד לפרוק את הבהלה שהוא חווה, גם אם בדרך שאינה קשורה.

זוכרות מה אמרנו על סמכות הורית?
סמכות מלשון *”סמוך”* – קרוב.
סמכות מלשון *”להיסמך”* – להישען על מישהו כדי לא ליפול.
סמכות מלשון *”לסמוך”* – לתמוך, להחזיק, לבטוח.

סמכות הורית לא מגיעה מריחוק, מדחיפה למשהו שהילד שלנו לא מוכן אליו, לא בשל לכך התפתחותית.
היא מגיעה לבד מעצמה ככל שאנחנו יותר שמים את הלב שלנו בתוך הקשר, ומציפים אותו בכמה שיותר חיבורים. ממש כמו לקשור בלון בהרבה הרבה הרבה חוטים חזקים כדי שלא יעוף ברוח.

וכשהילד שלנו מרגיש את החיבורים האלה שמחזיקים אותו חזק כדי שלא ילך לאיבוד – הוא מרגיש בעל יכולת לחיות חיים מלאים! להעז, ליצור, לעוף הכי גבוה שיש
הוא מרגיש בטוח בעצמו גם אם החברים שלו בבית הספר בוחרים משהו אחר. הוא לא מפחד להיות הוא.
הוא מרגיש שזה בסדר אם הוא יפול, כי אנחנו נחזיק אותו.

ובחזרה לבחורה המקסימה הזו,
הרגעתי אותה שגם בגיל 26 אפשר להשתנות. גם בגיל 26 אפשר להתמודד עם הבהלה, ולעזור לה לבנות את עצמה בצורה בטוחה.
ושידכתי אותה עם מטפלת מתאימה שתלך איתה ביחד בדרך הזו

מזמינה אתכן לשתף אותי אם אתן מצליחות לזהות את הבהלה אצל הילדים שלכן.
איפה המקומות שבהם הם חווים חשש כביכול לא רציונלי?
מה מוציא אותם משלוותם?
אילו התנהגויות חוזרות יש להם?
והאם אתן מצליחות לזהות אצלכן עצמכן בהלה?

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>