אז איך היה ליל הסדר שלכן?

אז איך היה ליל הסדר שלכן?
אספר לכן קצת מה קרה אצלנו, כדי שתקבלו טעימה קטנה מאיך עובד ראש של ילד 🙂

באמת כל השבוע שלפני ליל הסדר ההתרגשות של הילדים הייתה גדולה מאוד. כל אחד נערך למשהו אחר: אחת התאמנה על “מה נשתנה”, השני על “אחד מי יודע”, והגדול על דברי תורה, וכל אחד מהם חיכה כמובן לפרסים ולהפתעות שבמהלך החג.
אפילו הצלחנו למצוא זמן לישון כמה שעות גם ביום שישי וגם ביום שבת. היה מושלם!!!

הגיע הרגע שהבית היה מצוחצח, השולחן ערוך, כולם לבושים יפה, והתיישבנו סוף סוף לליל הסדר.
ואז….
הגדול פשוט לא מצא מנוחה
קם כל רגע מהכיסא,
הציק לאחותו,
צעק כל מיני מילים.
היינו סבלניים,
נתנו לזה כמה זמן,
ניסיתי לאסוף,
וזה קצת עזר.
אבל היה שם משהו עמוק יותר.

ביקשתי ממנו לבוא איתי לרגע
והיינו רק שנינו בחדר.
הנחתי את ידי על גבו בליטוף, שאלתי אותו: “מתוק, אתה מרגיש לי לא רגוע. מה קרה? אתה מתרגש? כועס על משהו? מאוכזב אולי?”.
הוא מיד אמר: “אני כועס”.
“על מה?” שאלתי.
“לא הספקתי לאכול את הבמבה לפני שנגמר זמן אכילת קטניות”.
ואז מיד הבנתי…

רגע של הסבר קליל למה שקרה כמה שעות קודם לכן: ביום שבת, עדיין היה מותר לנו לאכול קטניות (אנחנו נוהגים כמנהג האשכנזים ולא אוכלים קטניות בפסח). אבל בערב- כבר “נכנס” פסח, וכבר אי אפשר היה לאכול קטניות. ובמבה זה נחשב קטניות. אחר הצהריים בשבת, לפני החג, הכנתי לכל ילד קערה עם תפוצ’יפס ובמבה. הללי שמר את הבמבה שלו, אבל בסוף לא הספיק לאכול אותה *וכבר נכנס החג.*
זה מה שכל כך איכזב אותו, והוא סחב את האכזבה הזו אצלו בבטן. זה מה שיצר אצלו חוסר מנוחה.

“הללי, אתה ממש מאוכז מזה שלא הספקת לאכול את החטיף נכון?”.
“כן! ורחל וצבי אכלו ואני לא!” הוא כעס ממש.
חיבקתי אותו ואמרתי לו “טוב, זה באמת מאכזב ומתסכל… מה דעתך שבמקום הבמבה אני אשים לך תפוצ’יפס בקערה, אני יודעת שגם ככה אתה יותר אוהב תפוצ’יפס”.
הוא הסכים, והלכנו ביחד לשים בקערה תפוצ’יפס, חזרנו לשולחן ליל הסדר, ועד השעה 3 לפנות בוקר קראנו בהגדה, שאלנו קושיות, עשינו הצגות ושרנו שירים. אה, וגם אכלנו קצת בין לבין

כמה חשוב להתבונן מהעיניים שלהם על המציאות ️
כמה חשוב לראות את ההתנהגות, ולחפש את מה שמאחוריה, את הרגש שהוביל לשם
בקלות יכולנו לשלוח את הלל “להירגע” בחדר ולחשוב על ההתנהגות שלו, עם כל ההפרעות שהיו מטריפות כל אחד.
אבל במקום זה – שמרנו על החיבור,
ראינו שמשהו שם “תקוע”,
ומתוך החיבור הזה – נפתח לו הלב לשתף אותנו במה שמעצבן לו.
הפיתרון לא היה הצלחת תפוצ’יפס שהוא קיבל,
אלא התחושה שמישהו מבין אותו ומרגיש אותו ועוזר לו להתווסת. זה מה שילווה אותו להרבה יותר זמן, ויבסס את ההבנה שהקשר בינינו הוא לגמרי אמיתי.

כשהם מתנהגים “לא יפה” – נסו לרגע להרכיב על עיניכם את המשקפיים שלהם. התבוננו על העולם דרכם, ונסו להבין מה הם רואים?

מועדים לשמחה והמשך חג משפחתי שמח והיקשרותי!

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG