אז מה יהיה עם ההסתגלות הזו?

*אז מה יהיה עם ההסתגלות הזו?*

באמת היה פה שקט בשבועיים האחרונים,
נעלמתי לתוך אחת התקופות האינטנסיביות ביותר בחיי.
בשבועיים האחרונים פתחתי שני מעונות במקביל, אחד מהם חדש מהניילונים, עם כל המשמעויות של זה, וכל אחד מהם במרחק של 40 דקות אחד מהשני.
מספר שיחות הטלפון שניהלתי בשבועיים האחרונים חצה את ה 2000 (ספרתי), וביחס הפוך אליהן עומד מספר שעות השינה שהיו לי….
במקביל, כמעט כל יום פגישות הדרכה עם הורים מתוסכלים שחווים קשיי הסתגלות של הילדים למסגרות החדשות.

אינטנסיבי כבר אמרנו?
בתוך כל זה,
ילד אחד עלה לכיתה א’
ילד אחד לכיתה ג’
ילדה אחת עלתה לגן
ילדה אחת התחילה מעון
ובעל אחד שגם קצת צריך אותי.

גם אני עברתי הסתגלות….

ובמקביל, הילדים שלי עברו את התהליכים שלהם.
וכל אחד – הביע את המתח שלו.

יש לנו נטיה לחשוב שהסתגלות תחומה בימים או בתקופה מוגדרת, שיש איזה צ’קליסט שאפשר לעשות כדי שההסתגלות תהיה ללא בכי או תסכולים.
האמת היא שהסתגלות היא תהליך שיכול להיות ארוך, ולפעמים גם אם נדמה לנו שזהו והילד רגוע במסגרת – לעיתים לא מדובר בהסתגלות אלא באיזשהו קיפאון, מעבר של המוח לתגובה הישרדותית – הגוף ממשיך לנוע אבל הלב נעטף במגננה.

גם הילדים שלי עברו “ימי הסתגלות”, כשאחד החששות שלי היה שהם יסתגלו לראות את אמא עם טלפון באוזן , במקום שהפוקוס יהיה על ההתחלות המרגשות שלהם…
חששתי מזה מאוד, כי באמת לא יכולתי להיות איתם מספיק זמן כמו שרציתי.

באמת כמו שחשבתי, הפרידה הרגשית הזו ממני (אמא נמצאת איתי פיזית, אבל מוטרדת מידי מכדי להיות איתי לגמרי) נתנה את אותותיה.
האפרוחית בת ה 3.5 עלתה לגן, מעבר חד מאוד ממעון שבו היא הייתה לצידי, רואה אותי ומרגישה אותי במהלך היום.
פתאום אבא לוקח אותה לגן, ולא אמא, ונוספת לכך העובדה שדווקא אחותה התינוקת נשארת איתי.
אז היומיים הראשונים בגן עברו ממש בשמחה! היא נכנסה, נפרדה מאיתנו בקלות, הכל היה מעולה ברוך השם.
אחרי כמה ימים מתחילת הגן, פתאום היה קושי בפרידה בבוקר.
בצהריים כשחזרנו הבייתה אמרה לי האפרוחית: “אמא אני תינוקת, עכשיו אני קטנה. שימי לי חיתול”. ובארוחת הערב היא ביקשה לשבת בכיסא אוכל של אחותה ושאני אאכיל אותה.

הייתי יכולה לומר לה – מתוקה את כבר גדולה, את לא תינוקת.
או אפילו לעטוף את זה יפה במחמאות כביכול שמצמיחות אותה ו”מחזקות”, ולהראות לה מעשית שהיא גדולה – “את בגן של הגדולים, “תראי איך את עושה כל כך הרבה דברים בעצמך! את ממש גדולה”.

במקרה הזה אני הייתי מפספסת, והיא פשוט הייתה ממשיכה להביע את התסכול שלה ולדרוש את מה שהיא רוצה בשורש:
*הרצון שלה להיות קרובה אליי.*
תינוקות נמצאים הכי קרוב להורים שלהם, להבדיל מהילדים הגדולים יותר.
מרגע שילד למד לנוע בכוחות עצמו – לזחול, וכל שכן ללכת- הוא הופך לפחות תלותי באבא ואמא שלו.
מה שאנחנו שוכחים לפעמים, זה שהתלות לא נמדדת רק בצורך הפיזי, אלא גם בצורך הרגשי.
ילד יכול להיות בן 25, לטפס במעלה ההימלאיה, כשכל מה שהוא רוצה בחיים זה חיבוק אינסופי עוטף של אבא ואמא שלו. שמישהו יגיד לו – “אתה עדיין התינוק שלי”.

אז איך הגבתי? מתוך החיבור ללב של הבת שלי.
הבנתי שיש כאן ילדה שעוברת שלב בחיים, שהיא מפחדת שאנחנו כבר לא נהיה מחוברות. והיא *צריכה* – צורך בלתי נשלט בכלל, צורך קיומי – להרגיש שהיא עדיין עטופה ושהיא תמיד תהיה עטופה. כמו תינוק קטן במנשא, כמו עובר ברחם.

שיחקנו *משחקי רגרסיה*, והתייחסתי אליה כאל תינוקת,
עשיתי כאילו אני מלבישה לה חיתול,
ודיברתי איתה ב”תינוקית”,
האכלתי אותה ונתתי לה אפילו בקבוק של תינוקת.
עירסלתי אותה כל הדרך למקלחת,
ועשיתי לה אמבטיה “של תינוקות”.
לאט לאט עברנו לעשות את הדברים לבובה שלה, ושיחקנו *במשחק סימבולי* עם אמא דובה ותינוק דובי, שהלך לאיבוד מתחת למיטה ואמא שלו מחפשת אותו.

הכרתי ברגש שלה, בתסכול, בחשש.
לא נבהלתי ממנו – אלא הובלתי אותה יד ביד בשביל שבו היא הולכת.
נתתי לרגש מקום לצאת בצורה בטוחה שמקובלת עליי (דרך משחק).
היא חזרה להתנהג כמו ילדה בת 3.5.
רגועה, בטוחה, מתוקה. יודעת שהקשר שלנו הוא בלתי ניתן למדידה