איך נתווך לילדינו בצורה היקשרותית את הצפירה ביום השואה וביום הזיכרון?

*איך נתווך לילדינו בצורה היקשרותית את הצפירה ביום השואה וביום הזיכרון?*

1. הטרמה – אפשר להכין אותם לכך שתהיה צפירה. לשמוע ביחד צפירה ביוטיוב, לעשות ביחד “טוווווווו” בקול רם. לשאול אותם איזה רעשים דומים הם מכירים? כבאית, משטרה, אמבולנס… אפשר כמשחק לקחת מכונית ולעשות איתה את הצלילים.
לספר להם איך מחר הם ישמעו בגן/בבית הספר את הצליל, ומה צפוי להיות.

2. אפשר לספר להם שהצפירה עוזרת לנו לזכור אנשים אהובים שאהבו את הארץ שלנו מאוד מאוד. אנשים שהיו שמחים לדעת שאנחנו כאן חיים, משחקים, קוראים ספרים ועוד חוויות מהיום יום של העלדמם.

3. לא להזכיר בשום אופן מושגים כמו מוות, השמדה, נאצים וכו’. וכדאי לוודא שגם במסגרת החינוכית לא נאמרים דברים כאלה. ואם כן, חשוב שתהיו מעודכנים מה נאמר כדי לדעת *לתווך* את זה לילדים.

4. לייצר הרחקה – ילדים (גם בגילאי 7, 8) שאולי כבר נתקלו במושגים קשים – יכולים להיבהל מהם מאוד. חשוב להרחיק מהמציאות המוכרת של הילדים כמה שיותר: לומר להם שזה היה ממש ממש ממש מזמן, אפילו לפני שסבא נולד. ששכבר אין יותר אנשים רעים כאלו. שזה קרה במדינה מאוד מאוד רחוקה שאפשר להגיע אליה רק במטוסים.
לילדים היותר גדולים אפשר להרחיק באמת על ידי זה שמסבירים שהאנשים הרעים לא קיימים יותר, שיש לנו את הקדוש ברוך הוא ואת החיילים הגיבורים שנמצאים בכל מקום ושומרים עלינו וכו’. תזכרו שהפחד והבהלה *נמצאים שם* ואם הם כבר שואלים בעצמם – אנחנו חייבים לתת לזה מקום בשפה שלהם.

5. לא להרחיב – אם הילדים מעלים מושג כלשהו כמו “נופלים”, “חלל”, “מוות”, “נאצים” או “השמדה” וכדומה – לפני שאתם מתחילים לפרט ולהרחיב, כדאי לברר איתם מה הם יודעים. אפשר לשאול – מדוע אתה שואל? איפה שמעת את המילה הזו? מה אתה יודע על זה? אפשר להסביר להם את הדברים על ידי מושגים מהעולם שלהם, למשל: “כשאומרים על מישהו שהוא מת אז הכוונה היא כמו למשל הפרחים שהיו לנו בשבת על השולחן ולאט לאט הם נבלו והתייבשו וכבר לא היו צבעוניים וכבר אינם עוד.” ההסבר צריך להיות פשוט ביותר, במושגים ברורים בלי העומק הרגשי שאנחנו כמבוגרים נוטים לייחס לדברים. ילדים פשוט רוצים להבין את התופעה שהם רואים ברמה הפשוטה של הדברים.
ילדים שכבר שמעו או ישמעו על מושג המוות עלולים לפתח בהלה שאנחנו ההורים עלולים למות. וגם את זה חשוב מאוד להרחיק מהם. לילדים קטנים הייתי אפילו מציעה לומר שאנחנו אף פעם לא נמות. לגדולים יותר שכבר מבינים (גילאי 12-13) אפשר להרחיק שוב על ידי הסבר שהשואה קרתה במקום מאוד רחוק, ממש מזמן, והיום כבר זה לא יכול לקרות.

6. לדמיין מה העשה כשנשמע את הצפירה – מה ירגיע את הילדים שלנו? אפשר להגיד שאנחנו נדמיין שאנחנו מחבקים את הילדים. לצייר להם פתק עם לב או עם נשיקה או אפילו לצייר להם לב על היד עם טוש או מדבקה, ולומר להם שאם הצליל יהיה להם לא נעים הם יכולים לקחת נשיקה מהפתק/קופסת נשיקות וחיבוקים.

7. כשהילדים חוזרים מהמסגרת – קחו בחשבון שחלק מהם אולי חוו את הצפירה כמשהו מבהיל ולא נעים. כדאי לברר עם הגננת איך היה. ובכל מקרה להציע בבית פעילות שפורקת את התסכול ואת הבהלה, דרך משחק. יכול להיות משחק דגדוגים, מלחמת כריות, קפיצות על פוף או על ערמת שמיכות, מעיכות של פלסטלינה וכו’. להרבות באיסופים ובחיזוק שורשי ההיקשרות.

מוזמנות להתייעץ בשמחה אם יש איזשהו קושי.
בעזרת השם שנתבשר בשורות טובות

*נכתב על ידי: שירלי אורמוביץ, מדריכת הורים בגישה ההיקשרותית ומנהלת קהילת “אמהות עם הלב” – קבוצת ווטסאפ שקטה להורות היקשרותית:*

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>