איך עובר לכן יום העצמאות?

איך עובר לכן יום העצמאות?
פנו אליי שתי אמהות עם שאלה דומה:
אם אני מעודדת לתלות, אז איך תתפתח עצמאות? מה אני אמורה לעשות הכל בשביל הילדים?
הם גם חלק מהבית, מתי מגיע השלב שבו הם עוזרים?

משתפת במשהו מתוק, שממש ממחיש “הזמנה לתלות”, ולגמרי מראה כמה זה ביום יום שלנו בלי שאנחנו שמות לב.
אז הלכנו היום לאכול גלידה לארוחת צהריים 🙂
בנוסף אלינו הייתה שם משפחה עם ילדים נשואים וסבא וסבתא.
בתור לפנינו עמדה אמא עם הבן שלה, מעריכה שהוא בן 25 בערך. והיה כל כך מתוק לראות אותה מדרבנת אותו לבחור לו גלידה. היא אמרה לו משפט “עד שאני קונה לך גלידה פעם ב 100 שנה, יאללה תתפנק!”.
אני בטוחה שהחיוך שעלה על פניו הוא אותו חיוך שהיה לו גם בגיל 10.
וזו בדיוק הזמנה לתלות.
הבחור הזה לגמרי יכל לקנות לעצמו גלידה.
אבל המחווה הקטנה הזו (כביכול) מטפחת את הקשר, מראה את החיבור ואת האהבה.
זהו, זה כל מה שצריך.

העצמאות פשוט מגיעה.
ה”פיקים” האלה בקשר שלנו, שבהם שאנחנו מאפשרים לילד שלנו מצבי תלות – הם טיפוח הקשר. הם לא “לעשות במקומם”, אלא לעשות *עבורם*.
ממש כמו שאנחנו מתחזקים את הבית שלנו – מידי פעם קונות משהו קטן, איזה עציץ, מפה, תמונה לתלות. אפשר גם בלי זה. אבל הבית נראה נעים ומתוחזק יותר.

זוכרות את ששת שורשי ההיקשרות?
דיברנו על שורש *ההידמות.* על הרצון של הילד למצוא קווי דמיון לנו, ועל כך שהוא מחקה אותנו. כשילד מרגיש את הקשר חזק – הוא לא במרדף אחרי זה, ויש לו אנרגיות ופניות מחשבתית להרתם, לעשות איתנו ביחד.
תזכרו, הילד רוצה ומחפש להתרפק ולהישען מידי פעם על מישהו. זה הטבע האנושי. זה יקרה אם נרצה או לא.
חלק מהתפקיד שלנו, ההורים, הוא לאפשר לילדים שלנו מספיק הזדמנויות להישען עלינו כדי *שהם לא יהיו בחיפוש להישען על מישהו אחר*.

*אז מה מאפשר בעצם לעצמאות להתפתח?*
המון דברים! אבל הייתי מתחילה ב:
*סביבה תומכת רגשית.*
*סביבה שמחוברת ללב של הילד ולמה שעובר עליו.*
*תחושת שותפות.*
* עידוד לעצמאות ולא דחיפה*.
*עידוד לעצמאות מתוך הרצון הטבעי של הילד וההתעניינות שלו.*
* והכי הכי חשוב – חיבור אלינו. תמיד תמיד!*