*אתגר #3 : לעבור להילוך ידני*
לפני כמה זמן הלל, הבכור המתוק בן ה 8 שלי, פנה אליי ואמר: “אמא תגידי ערומה!”.
אני בתגובה: מה??
הלל: תגידי ערומה! ע ר ו מ ה !
אני בראש לעצמי: השם ירחם, מה הוא שמע? מה הוא ראה? למה הוא נחשף??? מהר לנזוף בו איך הוא מדבר!!!
אחרי כמה נשימות, שאלתי אותו: “הללי, למה אתה מתכוון? למה אתה רוצה שאגיד ערומה?”
הוא צחק ואמר: ערומה אספרסו בר! המקום הזה שאת שותה שם קפה כל הזמן!”.
השיחה הזו חידדה לי את האוטומאטים שקיימים אצלי.
מה זה בדיוק?
אלה הדחפים האוטומאטיים שצצים להם, שמניעים אותנו לפעולה אוטומאטית בלתי נשלטת כמעט.
בשורש שלהם, הדחפים האלו מגנים עלינו. המוח בנוי בצורה כזו שפעולות בשלבי למידה לאט לאט הופכות לדפוסים אוטומאטיים, וזה מגיע ממקום אחר לגמרי במוח.
שיטות שיווק שלמות מבוססות בדיוק על זה, אגב. לא סתם מרכזי קניות שאנחנו מבקרים בהם בנויים בצורה כזו כמו שהם בנויים. כי “בונים” עלינו שנפעל לפי דפוסי התנהגות אוטומאטיים שיובילו אותנו לבצע רכישה כזו או אחרת.
אם תיזכרו, כשלמדתן לנהוג, הנסיעות הראשונות היו ממש ממש מחושבות לכל פרט ופרט. חשבתן בדיוק על הלחיצה על הגז ועל הברקס, ולאט לאט הפעולות הפכו לשגרתיות, המוח כבר “תייק” אותן באזור האוטומאטי. למעשה, להרבה מאיתנו בטוח קרה שתכננו לנסוע למקום אחד ובטעות “אוטומאטית” נסענו למקום אחר.
כך בדיוק קורה עם התגובות שלנו למעשים או פעולות של הילדים שלנו:
הרבה פעמים התגובה שלנו תהיה תגובה אוטומאטית כי ככה אנחנו שמענו כילדים, או ככה התרגלנו.
התגובה האוטומאטית יכולה להגיע מאיזושהי אקסיומה נורא ברורה שיש לנו, למשל: ילד שהרביץ חייב להיענש. ילד שמקלל צריך לשלוח לחדר. אם היא מפזרת את המשחקים ניקח לה את המשחקים.
אלה יכולות להיות מוסכמות חברתיות שמתנגשות עם המציאות שלנו מעוררות תגובה אוטומאטית כמו ילד חייב להרדים את עצמו, ילד צריך לדבר יפה להורים שלו או לעשות כל מה שההורה יגיד וכו’.
ולפעמים התגובה מגיעה מאיזו חוויה שנצרבה בנו מהעבר. לפעמים בעקבות האירוע מתעוררת בנו איזושהי תחושה אוטומאטית, שנצרבה במוח שלנו בעקבות הרגלים או אירוע רגשי משמעותי שעברנו.
קרה לכן פעם שהגבתן באופן מסויים, ואחר כך כשעבר קצת זמן חלפה במוחכן המחשבה – “למה הגבתי ככה? הייתי צריכה לעשות משהו בכלל אחר ♀️….”. זה בדיוק האוטומאט שהגיב.
העניין הוא, שנפש של ילד היא מורכבת יותר מאשר אוסף מקרים ותגובות כללי אוניברסאלי.
אין כלל אחד שמתאים לכולם.
*”חנוך לנער על פי דרכו”*-
עלינו לגלות את הדרך שמתאימה ומדברת אל הילד שלנו,
לשמוע את הכאב שלו,
ולענות לו בצורה שנכונה ומתאימה לו.
מה כן אוניברסאלי? *הצורך של כל ילד בהיקשרות בטוחה עם לפחות מבוגר אחד*
ותגובות אוטומאטיות הן לא היקשרותיות, ובוודאי לא מותאמות אישית ללב של הילד שלי.
קצת כמו ההבדל בין לקנות בגד ברשת קמעונאית כלשהי, לבין לתפור אצל מעצבת אישית.
ובעבודת הלב – אנחנו חייבים להיות מדוייקים
בתגובה אוטומאטית אני לא עושה הערכה של מה הרגש שאני רואה מולי. אני מגיבה להתנהגות וזהו. והרבה מתפספס בעקבות זה…
*אז מה עושים?*
המטרה שלנו בכל סיטואציה של התנהגות מורכבת היא להגיב לרגש שנמצא שם. כדי להצליח לעשות את זה, אני חייבת להיות בהילוך ידני על התגובה שלי, לשלוט ברגש שלי ובתגובה שלי.
כדי לנצח את האוטומאט הזה שעולה כל פעם, אני מציעה כמה דברים:
1. לנשום. לנשום מהאף ולהוציא מהפה. תנסו את זה מידי פעם, נשימה איטית ומאוד מרגיעה.
2. לצאת מהסיטואציה, ללכת לשתי דקות להרגע, להזכיר לעצמי שהילד או הילדה שלי “יורים” עלי רגש, לנסות לזהות את הרגש שהופיע, הם רוצים שאני אעזור להם, הם צריכים אותי וצריכים להרגיש את החיבור אליהם. מה נכון להגיב כאן?
3. אחרי הסיטואציה – לא משנה איך הגבנו, להרהר בזה. האם זה היה נכון? האם הייתי משנה משהו?
4. לרכך את הלב שלנו. להזכיר לעצמי במהלך היום כמה הלב של הילד או הילדה שלי הוא לב עדין, כמה הם פשוט צריכים אותי. מאוד עוזר להסתכל על תמונות שלהם קטנים, “לרענן את הזיכרון” שלנו, ולהזכיר לעצמנו שגם אם הם בני 8 או 18 – הלב הוא אותו לב. ריכוך הלב שלנו – יפחית את השימוש בתגובה אוטומאטית ונגיע עם לב יותר פתוח למקרים שיצטרכו את התגובה שלנו.
אז האתגר להפעם הוא:
1. לזהות איפה אני מגיבה אוטומאטית?
2. לנסות ליישם את הטיפים להפחתת האוטומאטיות. מה עבד אצלך?
מחכה לשמוע את השיתופים שלכן