*”ואֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה”*
*שבת הגדול*.
שבוע אינטנסיבי עבר כאן ברוך השם.
אוהו כמה אינטנסיבי.
בין הניקיונות לפסח, סגירת קצוות בעניינים של עבודה, פגישות עם הורים, הדרכת הנקה, חלוקת ערכות פסח לילדי המעון, נסיעות לפה ונסיעות לשם, כל זה עם 5 מתוקים שצריך להעסיק שיהיו בריאים.
וכן, היו לנו גם רגעים פחות היקשרותייים.
פחות סבלנות.
יותר מתח.
הרשינו לעצמנו לטייל טיפונת ולראות קצת טבע, לנשום מעט.
אבל אצלי בראש מתרוצצות רשימות של דברים שעוד יש לי להספיק….
איפה אני ואיפה ההספק הזה.
מעניין שהשורש של המילה ספק והשורש של המילה להספיק הוא זהה. אולי כדי לרמוז לי שאם אתעסק כל הזמן בלהספיק ולהספיק – ספק אם אהיה מסופקת.
המעבר מדבר לדבר במהלך השבוע הזה והרשימות שרצות להן בראש – הרגשתי כמו מדלגת משריפה לשריפה.
ואני מתיישבת לקרוא את פרשת השבוע, וחוטפת טלטלה.
הציווי של הקב”ה:
*”ואֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה” (ויקרא ו פסוק ו)*
הפסוק הזה מדייק אותי ומסדר לי את המציאות בדיוק כפי שאמורה להיות:
זו תקופה שבה כולנו מדלגות בין שריפות שצריך לכבות.
אבל כאן בפסוק הזה, התורה אומרת לנו בעצם: תמיד תהיה להבה. תמיד צריכה לבעור אש. אבל זו לא סתם אש, זו אש מדוייקת מאוד. יש כל מיני סוגים של אש: כזו שמסיחה את הדעת, מכלה ושורפת. לא על האש הזו מדובר.
כאן אנחנו מדברים על אש שהיא קדושה.
אש שהיא מצפן.
להבה עצומה שרואים מרחוק, ויודעים ללכת אליה כי שם טוב.
אש שממיסה ומפילה חומות בצורות, גושי קרח אימתניים, מגננות של שנים שעוטפות לילדים שלנו את הלב.
האש הזו תבער ותחמם תמיס את כל המגננות.
ושם, ממש בלב של המשכן – במזבח – שם האש הזו תבער. ובדיוק כך היא תבער גם בלב שלנו.
המגיד ממזריטש אומר דבר נפלא: כשאש התמיד תוקד על המזבח – מובטח לנו שה”לא” – תכבה. כל מה שלא נחוץ לנו, מפריע לנו, מסיח אותנו, מעצבן אותנו – הוא יכבה.
הקשר שלנו עם הילדים שלנו מבוסס ממש על זה:
היכולת להתעלם מסוגי האש שמסיחים את דעתנו. אמירות ומוסכמות חברתיות *שהלב שלנו מרגיש שהן שגויות*,
ולתת מקום לאש הנכונה, אש קדושה, *לאש התמיד*.
האש שתמיד הייתה שם בלב שלנו, מקדמא דנן,
אש של אהבה ושל חיבור לילדים שלנו,
זו אש שתמיד תהיה שם.
גם אם הם יתרחקו.
גם אם הם יעשו שטויות,
גם אם הם יבעטו.
גם אם הם ירדו מהדרך.
אמהות שעוברות את זה יודעות כמה הדבר הזה קשה, ואני שולחת לכן חיבוק גדול!
אהובות שלי,
זו אש שאי אפשר לכבות אותה,
אש שאנחנו רוצים לטפח.
והאש הזו – בזכותה הלב שלנו והלב של ילדינו יהיו קשורים אחד לשני בקשר אינסופי.
ובזכות זה – לא משנה מה הקשר בינינו יעבור, תמיד נוכל להתחבר לאש הזו ולתקן דרכה.
חום ממיס, זו עובדה פיזיקלית שאי אפשר להתווכח איתה.
אבל….
לפעמים שכבת הקרח שעוטפת את הלב היא עבה מידי, וצריך להשקיע יותר כדי להגיע לבפנים.
אך אל לנו להיכנס לספקות!
התלמוד הירושלמי מספר לנו שאש התמיד בערה בבית המקדש אפילו בשבת ואפילו בטומאה.
כלומר, גם כשהכל נראה הרוס ולא שייך בכלל שתהיה כאן בערה פנימית – כן כן, גם אז – האש עוד בוערת!!
ובע”ה לעתיד לבוא כשבית המקדש ייבנה – אש התמיד תחזור לדלוק ולהאיר ולחמם אותנו.
החשיבות של הבערה הפנימית התמידית הזו הוא מעל הכל, וגם אם נראה לנו ששום דבר לא זז –
חכו רגע.
יש לבבות שצריכים קצת יותר חום כדי להפשיר, זה הכל.
כשאנחנו עובדים עם ילדים, ובעיקר הרגישים שבהם, זו העובדה שצריכה להיות לנגד עיניניו ולחזק אותנו גם ברגעים שנדמה ששום דבר לא זז.
תתמידו – וה”לא” – יכבה.
שתהיה שבת שלום, שבת של חיבור, שבת של אש תמיד!
מכירה אמא שממש צריכה לקרוא את זה?
שתפי איתה:
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG?mode=gi_t