“חמודים היום אבא ואמא תכננו לכם הפתעה, אנחנו הולכים ליום כיף בחווה! יאללה, הכנתי לכל אחד בגדים, בואו נקום ונתלבש ונצא”.
ככה נפתח הבוקר שלנו, דווקא דיי רגוע ועם אופק מבטיח וורוד
תוך כדי מוזיקה, עם עזרה ממני, שלושה מתוך ארבעה כבר לבושים. הגדול שלי לקח את הזמן, ועמד מול הבגדים שהכנתי לו.
> “הללי מה קורה? לעזור לך?”
> “אני לא רוצה ללבוש את הבגדים האלה! הם מעצבנים! והחולצה הזו מעצבנת!”
> “שמע חמוד, אני מבינה את התסכול שלך מהחולצה, למרות שלפני כמה ימים לבשת אותה, עכשיו אתה כנראה ממש לא רוצה. אם הייתה לי חולצה אחרת הייתי מביאה לך, לצערי כרגע אין לי משהו אחר ואנחנו חייבים לצאת. אני יכולה לעזור לך להתלבש מה אתה אומר?”.
הלל בתגובה – בעט בחולצה וזרק אותה על הרצפה
לחמוד הזה יש בתוכו קצת תסכול בזמן האחרון, מכל מיני סיבות. והבוקר, התסכול הזה החליט לצאת. כי תסכול – חייב לצאת איכשהו. אם לא בטוב אז בפחות טוב….
*מה זה בעצם תסכול?*
תסכול הוא, למרבה ההפתעה, רגש *חיובי* שמקדם אותנו בחיים. כשאנחנו ניצבים מול קיר – אנחנו יכולים לבחור:
להתנגש בו ולא לקבל את הקיר, ולהתכחש אליו (אלה הילדים שימשיכו לבקש שוב ושוב ושוב ושוב ולא יוותרו, ויבכו ויצרחו וכביכול “יתעלמו” מהעובדה שאי אפשר משהו מסויים שמאוד רצו).
אנחנו יכולים להתאבל ולהיות עצובים מעצם קיומו של הקיר, ולהמשיך הלאה.
ואנחנו יכולים לפעול לשנות את המציאות כדי שהקיר הזה פשוט לא יהיה, מה שיוצר אצלנו יזמות, תושיה, לנקוט בפעולה לטובת עניין שחשוב לנו.
אבל יש ילדים שנתקעים באפשרות הראשונה. הם כל כך ממוגנים שאין להם בכלל גישה לתסכול, לעצב, לבכי, לדמעות. יהיה להם מאוד קשה לקבל “לא” (קיר…). יהיה להם מאוד קשה להמשיך הלאה, והם יפתחו מגננות. והתסכול רק יגבר, האגרסיביות תגבר, התגובות *שלנו ההורים* “יסלימו”, מה שיגרור עוד תסכול… והמעגל הזה ימשיך וימשיך.
אחת הדרכים שלנו להתמודד עם התסכולים היא דרך משחק
משחק הוא דרך נהדרת לפרוק רגשות בכלל, כמו בהלה, עצב, תסכול, התרגשות וכו’. מה שאסור במציאות – יכול להיות מותר במשחק.
*משחק אגרסיבי*, כזה שמתעל את האגרסיות שיש בפנים כתוצאה מהתסכול – הוא משחרר ועושה ונטילציה נהדרת ומרפא את הנפש ואת הלב
הרבה הורים חוששים שמשחק אגרסיבי יגרום לילד שלהם להיות אגרסיבי יותר. התשובה היא שזה *לא נכון.* ילדים יודעים להבדיל בין משחק לבין מציאות, ומה שקורה במשחק נשאר במשחק.
*משחק אגרסיבי טוב הוא:*
✅תחום בזמן
✅עם גבולות גזרה ברורים
✅עם חוקים של מותר ואסור
✅לא תחרותי בשום אופן! ולא מעודד תחרות! בלי ניקוד וכו’.
✅בשיתוף/בתיווך אבא ואמא שיודעים להיות אלפא ולא מול האחים בשום אופן!
*הנה כמה דוגמאות לפעילויות ומשחקים אגרסיבי:*
בעיטות בכדור (“חדבקיר” כמו שהילדים שלי קוראים לזה….) או כדורגל.
למעוך דברים
זריקת חפצים
מלחמת כריות
פעילות מים כמו אמבטיה שאפשר להשפריץ בה חזק ממש
לשבור דברים (שמותר….) כמו למשל זריקת רגבי אדמה
תלישת עשבים
התגוששיות עם אבא ואמא
משחק שיתוף פעולה שהאחים צריכים לתפוס את ההורה
משיכות חבל
קריעת דפים/עיתונים
משחקי כיפים שנותנים לאמא ולאבא כיפים חזקים
נגינה
תיפוף חזק
צעקות (אפשר ללכת לשטח פתוח שהשכנים לא יבהלו…)
גם משחקי דמיון עוזרים מאוד לאוורר אגרסיביות ובהלה ורגשות חזקים.
למשל: היום בבוקר הבנים שלי בחרו לשחק בפליימוביל משחק של שדים שמנסים להרוג את כל מי שנמצא בכפר הדימיוני שלהם. הם עשו שם דברים לא נעימים לדמויות האחרות, ודיברו בצורה אגרסיבית, אבל התנהלו מדהים והיו מאוד רגועים אחרי זה. מה שהיה צריך לצאת – יצא.
אפשר להשתמש בבובות רכות ולהפנות אליהן את האגרסיביות של הילד שלנו. למשל: לקחת דובי ולהגיד לילד שהדובי הזה עשה מלא שטויות ובעולם של הדובים – דובי שעושה שטויות זורקים אותו על הרצפה. לתת לילד לזרוק את הדובי, ובכל פעם כזו לעשות קול מצחיק כאילו הדובי אומר שכואב לו.
אפשר להשתמש בתחפושות ♀️ שעושות את הוונטילציה הזו לאגרסיביות. לנו יש ארגז תחפושות שנגיש לילדים, עם קסדה, מדי שוטר, חייל, וגם תחפושת של אדמו”ר ושטריימל והילדים מתחפשים באופן חופשי ומשחקים משחקי דמיון שלעיתים הם אגרסיביים. במשחקים הם מביעים את העולם הפנימי שלהם. את הפחדים, את התסכולים, את הכמיהות. אם הייתם יודעים כמה פעמים היו אצלנו קרבות קשים, שריפות שהיה צריך כבאי שיכבה אותן או כמה פעמים הייתי צריכה לשבור את הרגל ורופא יבוא לעזרתי
אז איך אני בסוף הגבתי להלל אתם בוודאי רוצים לדעת?
זרקתי לעברו סדין שהיה לנו בחדר, ואמרתי לו שעכשיו הוא ימשוך את הסדין הכי חזק שהוא יכול ואנחנו נוציא את כל הכעס והתסכול החוצה. שיחקנו משיכות חבל (משיכות סדין ליתר דיוק….) במשך כמה דקות, תוך כדי צחוק מרפא שעלה בתגובה לקולות המצחיקים שהשמעתי וההתמוטטויות המאולצות שלי… הלל התלבש, והלכנו ליום כיפי בחוות החיות.
נשמע קלי קלות נכון?
היכולת להיות בסיטואציה ולא להימשך אחרי הנראה לעין, אלא להביט לרגש וללב – זה שריר שמתפתח עם הזמן. כל פעם כזו שאנחנו מצליחים לנשום עמוק ולדבר עם הרגש של הילד – השריר הזה מתחזק.
וגם אם טעינו – נתקן, אין בעיה! גם אם הגבנו משהו כמו “אתה לא בא איתנו לטיול אם אתה לא מתלבש עכשיו!!” – נתקן, נחזור חזרה לקשר, נאסוף את עצמנו לאלפא ונוביל את האירוע הזה בדרך ההיקשרותית.
יאללה, לכו לשחק!
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG