*כאיש אשר אמו תנחמנו*
גיל ההתבגרות,
הגיל שבו נגמרות המילים (גם לנו וגם להם),
שיחות שלמות מתנהלות במילים בודדות (“יש משהו לאכול?”),
הילד שהכרנו הופך לאט לאט לגבר,
הנסיכה המתוקה שלנו מאבדת בנו כל עניין..
הם מתכנסים בעצמם, מסתגרים,
לא מספרים לנו כמעט כלום,
וכשאנחנו בכל זאת מנסות – “די אמא את חופרתתתת”…
לפעמים זה מרגיש שאין לנו מה להציע להם כבר, ופתאום אני, האמא שלו, מרגישה מיותרת.
איפה הילד שרק לפני רגע הייתי מסיעה ממקום למקום? שהיה בא להראות לי בשמחה פתק שקיבל מהמורה או ציור יפה שצייר? שרק רצה לעשות איתי סלפי וחיכה שאקרא לו להשתתף איתי בהכנת ארוחת הערב? איפה הילד שניגש אליי עם חבילת קלפים ביד “אמא שחקי איתי”? הילד שדגדגתי עד שלשנינו כבר כאבה הבטן?
המפגש הזה עם המעבר מהילדות לבגרות הוא לא קל לחלק מאיתנו, האמהות.
כל המציאות שהיכרנו – משתנה, וזה הופך את הבטן…
אנחנו מצד אחד שמחות על הגדילה שלהם,
מבינות שזה דבר טבעי ורצוי, הנפרדות הזו.
מצד שני, התחושה הזו שאנחנו כבר לא חשובות להם כבעבר – היא מפחידה .
אז מה בעצם התפקיד שלנו בגיל הזה?
הנביא ישעיהו מביא לנו נבואה יפה ומחזקת שעולה לי לא מעט, במיוחד בהקשר הזה של גיל ההתבגרות, תקופה שאנחנו צריכות בה לפעמים תזכורת חזקה לכוחות שלנו:
*כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ:* (ישעיהו, ס”ו, י”ג)
אל תדאגו, אומר לנו הקב”ה. אני אציל אתכם מצער הגלות, ממש כמו איש שאמו עוזרת לו ברגעי השבר ומנחמת אותו.
הנבואה הזו מדהימה בעיני. הנביא ישעיהו מראה לנו שגם כשאדם גדל והופך כבר ל”איש” – הוא צריך מישהו שיעזור לו להתווסת… להתנחם. וגם אז – עדיין הנחמה הכי טובה שיוכל להתנחם בה תגיע מאמו.
אז אם איש מבוגר זקוק לזה – כל שכן נער, שחווה שינויים דרמטיים פיזית, קוגניטיבית ורגשית, חווה בלבולים רבים, מתחים פנימיים, רצונות סותרים שעולים בו זמנית, חשיבה מתפתחת ועוד שלל רגשות….
לא סתם הכל בגיל הזה הוא כל כך עוצמתי. הם באמת חווים את המציאות בעוצמה רבה!
בגיל ההתבגרות הם צריכים אותנו שנהיה מורי הדרך שלהם. לא רק שהם *כן* סופרים אותנו, אלא שהם צריכים אותנו קרוב יותר מתמיד!
היכולת הזו של הניחום המדוייק ברגעי המשבר – נמצאת אצלנו, האמהות. זו מתנה שזכינו בה מהקב”ה, ואין לה תחליף!
כשאני מלמדת את הילד שלי לנסוע על אופניים – אני קודם כל מראה לו אותם, מסבירה לו על הגלגלים והפדלים ואולי מדגימה בעצמי.
אחר כך אני נותנת לו לעלות ולנסות לנסוע, ונמצאת קרובה אליו בנסיעות הראשונות.
ולבסוף – משחררת ונותנת לו לנסוע כבר לבד לסופר לקנות לנו פתיתים לארוחת הערב
גיל ההתבגרות הוא השלב הזה שבו אני נמצאת *לצד* הילד שלי ועדיין לא משחררת לגמרי. אני שם, מאפשרת לו את ההתנסות העצמאית בדרך לשליטה מלאה, ונמצאת לצידו, *מורת הדרך שלו*, לתמוך בו כשהוא יצטרך.
אבל כדי לעשות את זה בצורה מדוייקת, צריך לדעת לקרוא נכון את המפה. לזהות את הסימנים שהם מראים לנו, ולהגיב בצורה שתצמיח אותם.
ביום שלישי 23.12, ג טבת, אני מקיימת הרצאה *חינמית*, מרתקת ומעמיקה שתיתן לכן טעימה מגיל ההתבגרות.
אם את אמא לילדים בני 7 ומעלה (כן כן – הגיל יורד…) אל תפספסי את ההרצאה הזו.
מצטרפים כאן: https://chat.whatsapp.com/FM8oMMDXLEiJnjN7BQLUtq
להצטרפות לקהילת “אמהות עם הלב”:
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG