*כשעוצרים, מגלים עולמות נפלאים*
נו בוא כבר!
יאללה!
אנחנו מאחרים!!
למה נתקעת שם???
תמיד אתה הולך לאט!
עד שאתה זז!!!!
נווווווווו בוא!!!!
משפטים מוכרים מהבוקר של חלקנו 🙂
כולנו עלינו לרכב כבר, רק בן ה 5 שלי התעכב ליד גינת הפרחים של הבנין.
בבטן הרגשתי – וואוו מה יש לו להתעכב כל כך???
בלב הארגשתי – הוא כנראה מצא שם משהו שמרתק אותו ואני צריכה לכבד את המקום הזה בלב שלו.
זה לא אומר שחצי שעה עכשיו אני אאפשר לו להיות שם
אבל זה כן אומר שאני אגש לעניין בכבוד לרצון של הבן שלי.
נשמתי.
עצרתי את הקול המעצבן שאמר לי שאנחנו ממהרים, שאם לא נצא אז ניכנס לפקקים, שנאחר, וכל המחשבות המלחיצות.
התקרבתי אליו, לא צעקתי לו מרחוק.
הוא מיד נעמד והושיט לי את היד שלו,
“אמא אספתי בשבילך פרחים!
לא רציתי לקטוף כדי שהפרחים לא יהיו עצובים,
אז אספתי לך את אלה שהיו קטופים אבל עדיין יפים!”.
העצירה הזו דורשת תרגול, התבוננות,
לשאול את הילד: חמוד למה אתה מתכוון?
ולא להסיק מסקנות משל עצמנו לגבי העניין.
זה שריר שצריך לתרגל,
ולהיות גם בחמלה כלפי עצמנו כשאנחנו לא מצליחים.
ולזכור שגם אם הגבנו מהבטן – אפשר לתקן את הקשר! לחזק את ההיקשרות עם חיוך, עם ליטוף, עם משפטים של אהבה, עם חיבוק.
שיהיה יום נפלא והיקשרותי