לאלף אריות

*לאלף אריות*

כמה פעמים ביום אנחנו מחליטים בשביל הילדים שלנו?
כמה פעמים ביום הם צריכים לעשות משהו שהם לא ממש רוצים? משהו שמישהו אחר קבע?
ומילא כשאנחנו איתם אחד על אחד. אבל מה קורה במסגרת של גן, בית ספר, ששם רמת הסבלנות להכיל היא אחרת? (מכורח המציאות כמובן, ולא חלילה בגלל אנשי ונשות החינוך, שיכולים להיות מדהימים, אבל ביחס של מורה אחת על 40 ילדים קצת קשה לדרוש תהליכי תיווך עמוקים).

רוב היום – מישהו אחר מחליט בשביל הילדים שלנו. רוב היום- ההיררכיה שהם חווים היא מאוד ברורה: המבוגר הוא החזק והם הקטנים והחלשים שצריכים “לעשות מה שאומרים”.

המציאות הזו מייצרת אצל הילדים הרבה תסכול, הרבה מצבים שהם צריכים לוותר על הרצון שלהם ולעשות את “מה שצריך”.

המצב הזה הופך לתפוח אדמה לוהט שמגיע אלינו הביתה, הילד המתוק שלנו הופך פתאום לאריה זועם שפורק את התסכול שלו בצורות שפשוט מתפרצות ממנו בלי שליטה, ונוצר שם איזה מעגל כזה שמזין את עצמו :
*התנהגות אגרסיבית*
⬇️
*תגובה משמעתית שלנו*
⬇️
*בהלה ותסכול של הילד*
⬇️
*התנהגות אגרסיבית שמחמירה*
וחוזר חלילה…

בואו נודה על האמת, אף הורה לא אוהב להיות בסיטואציה הזו של פריקת התסכולים של הילד שלנו.

את חלקנו זה מבהיל, ואנחנו מרגישים חסרי אונים מול הדבר הזה.
ולפעמים יש בנו רצון שהם כבר יתקלחו, יאכלו וילכו לישון, רק שלא נאלץ להתמודד עם ההתפרצויות האלו…
אז אנחנו מגיעים הבייתה ואנחנו הולכים על ביצים או לחלופין מלהטטים בין עונש אחד למשנהו.
והכי גרוע, שזה לא עובד, ההתנהגות ממשיכה.

בקיצור,
לא כיף

*אז מה עושים?*
קודם כל, כמובן שעדיף למנוע מלכתחילה את הסיטואציות האלה או להפחית אותן. ולשם כך צריך לבחון כל מקרה לגופו, להתבונן בהתנהלות של הילד וההורים בצורה רחבה, לזהות את השורש להתנהגות ולמצוא לכל ילד את הפתרון שמדוייק לו.

אבל אם כבר הגענו לרגע הזה של סיטואציה שבה הילד מלא בתסכולים, אולי כדאי לשחק את זה 🙂
שמחתי לשמוע את השיתופים המהממים של כמה מכן שניסו את המשחקים שהצעתי בפוסט הקודם, ואני רוצה להציע כאן עוד צורת משחק היקשרותית וכיפית: *היפוך כוחות*. ‍♂️

משחקי היפוך כוחות הם בעצם כאלו שבהם הילד שלנו הוא בתפקיד “החזק” ואנחנו ההורים בתפקיד “החלשים”.

כמה דוגמאות:
עם הילדים במעון שאני מנהלת אני מאוד אוהבת לשחק שהם אריות מפחידים ואני נמלטת מהם בבעתה. הייתה פעם ששיחקתי עם שני ילדים שהיו מאוד מתוסכלים כבר מהבוקר, הם שאגו עליי ואני ברחתי. והתחבאתי במקומות לא ממש מוצלחים בכוונה, כדי שימצאו אותי. לאט לאט זה התחיל להצחיק אותם, התסכול “התפורר” והם היו משמעותית הרבה יותר רגועים.
עם הילדים שלי אני משחקת מלחמת כריות ו”מתעלפת” על הרצפה בשלל קולות מצחיקים.
או כשהם יורים עליי – אני “מתה” ונשכבת על הרצפה על הלשון בחוץ בצורה מצחיקה. כשהם מתקרבים אליי לאט לאט אני “קופצת” עליהם וזה ממש מצחיק אותם, וחוזרים על זה שוב ושוב.

*למה זה טוב?*
1. המשחק הוא תחום בגבולות, מאוד ברור שהוא לא מציאות. אבל דרכו אנחנו מעבדים רגשות כמו בהלה, תסכול, אכזבה, פחד… אנחנו חווים את הרגשות האלו במסגרת מוגנת.
2. בסוג המשחק הזה של היפוך כוחות הילד מקבל תחושה שהוא מוביל, הוא שולט. כמה פעמים במהלך היום הוא מרגיש ככה? זה מאוד מחזק אותו ונותן לו תחושת ערך.
3. . זה פשוט כיף! ילדים אוהבים שכיף להם, הכיף עוזר לגוף לשחרר הורמונים שמרגיעים אותו. צחוק הוא דרך מעולה לפרוק מתחים.
4. המסר עובר בלי שימוש במשמעת מפרידה, איומים וכוח.

*מתי אפשר להשתמש בזה?*
תמיד!
כשאני מעירה את הילדים בבוקר,
כשנכנסים למקלחת,
כשחוזרים מבית הספר,
בכל סיטואציה שאנחנו רוצים להניע לפעולה ומזהים התנגדות,
ובכל סיטואציה כשמזהים מתח אצל הילדים שלנו.

מחכה לשמוע מכן

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>