מחשבות לסוף השנה

*מחשבות לסוף השנה*

יש כאן מורות ללשון בקהל? 🙂

השבת קראנו את פרשת “ניצבים”.
בפרשה משה מכנס את כל העם, ומדבר על הברית בינם לבית הקב”ה.
הרש”ר הירש מתעמק בפסוקים הראשונים של הפרשה:

אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם רָֽאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶרֶ֣ב מַֽחֲנֶ֑יךָ מֵֽחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ:

כתוב לנו “טפכם נשיכם…”, והרש”ר הירש שואל מדוע לא כתוב “טפכם *ו* נשיכם”. שהרי מדובר בנשים מלבד הטף. כלומר, חסר לנו כאן ו החיבור.

הרש”ר הירש עונה לקושיה הזו, ואומר: “טפכם שווים לנשיכם”, בעצם הטף והנשים – אחד הם. כל עתידם המוסרי והרוחני של הילדים – תלוי באימותיהם. הקב”ה לא יכול לבטוח בטף, בילדים, ליישם את התורה שקיבלו. אלא הוא בוטח באמותיהם שיגדלו אותם ויובילו אותם לדרך המוסרית הנכונה.

קפיצה קטנה של כמה אלפי שנים קדימה…
דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי ורופא ילדים אנגלי שחי במאה הקודמת, היה לאחד ממתווי הדרך בחקר עולמם של ילדים ותינוקות. הוא טבע את הביטוי *”יחידת אם-תינוק”.* מעניין אם גם הוא קרא את פרשת ניצבים 🙂
אז לא מדובר במחלקה בבית חולים… אלא במושג המבטא את האחדות בין האם לילד שלה. הלידה היא פעולה ביולוגית המפרידה פיזית בין התינוק לאם. אך הקשר ביניהם ברמה הפסיכולוגית, הרגשית, הוויסותית – הוא אחד. בהדרגה, מתחיל תהליך של נפרדות.

תינוק שנולד זה עתה זקוק עדיין לאמא שלו כדי שתווסת את חום גופו, שתעניק לו את תחושת הביטחון, שתרגיע אותו.
חישבו על כל הפעמים שהרמתן תינוק בוכה ורעב. גם אם הוא ממש ממש רעב – בדרך כלל, כשאמא מרימה אותו, התינוק נרגע. המגע, הקירבה, תחושת הביטחון שלו שהנה מישהו עכשיו דואג לו – זה מה *שמווסת* אותו ומרגיע.

אצל ילדים גדולים יותר, שכבר מדברים, הצורך הבלתי נשלט הזה בוויסות – קצת מתעמעם אצלנו. נדמה לנו שילד שמדבר הוא כבר עצמאי באופן כזה שהוא אמור לדעת לעשות את תהליך הוויסות הזה בעצמו. ואנחנו מצפים מהילדים *להתמודד*.
האמת היא, שלא כך הדבר.
הבשלה של המערכת הרגשית לא מסתיימת לפני גיל 21. המוח עדיין לא מפותח מספיק לפני כן. אצל ילדים רגישים יותר זה יכול להמשיך אף מעבר , או אצל ילדים שתהליכי ההבשלה שלהם לא התרחשו בצורה נכונה – ייתכן וההבשלה שלהם תיתקע…

דווקא בהתמקדות שלנו בצורך של הילדים שלנו בוויסות, בצורך שלהם להרגיש את החיבור אלינו ואת התלות בנו – דווקא אז צומחת עצמאות, צומחת נפרדות. ילד שמקבל את הביטחון הזה בגיל הצעיר – יגיע חזק ובטוח לגיל ההתבגרות ולחיים בכלל.

משה אומר את הדברים לכל העם רגע לפני שהם נכנסים לארץ ישראל. רגע לפני שהוא נפרד מהם. אבן הבניין המשמעותית של העם שלנו, שמבטיחה את הנצח שלנו, הוא החיבור בין האמא לילדים שלה. חיבור בלתי ניתן להפרדה אף פעם!

אני מאחלת לנו בעזרת השם שתהיה לנו
שנה של היקשרות,
שנה של חיבור,
שנה של אהבה,
שנה של בנייה,
שנה של רוגע,
שנה שנראה בה את הנקודות הטובות,
שנה שנראה בה את הכוונות הטובות והלב הרך,
שנה טובה!

https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG