*מצור של אהבה*
(לכבוד עשרה בטבת)
אתמול בלילה בסיומו של העשירי בטבת, יום תענית שעברנו לזכר תחילת המצור על ירושלים שסופו – חורבן בית מקדשנו. רגע אחרי שכולם הלכו לישון, מצאתי את עצמי יושבת בשקט.
חושבת על רחל דבורה המתוקה שלי.
על איך לפעמים היא מתרחקת ממני פתאום, עונה בקצרה, או פשוט מתכנסת בעצמה.
ועל כמה זה יכול לבלבל. בעיקר אותי….
כמה זה מפעיל בי:
*”מה עשיתי לא בסדר?” “למה היא כועסת?” “למה היא לא נותנת לי להתקרב?”*
והלב שלי – כבר פצוע משל עצמו – לפעמים נסגר בחזרה.
וברגעים האלו, אני מזכירה לעצמי –
שכשילד מתרחק, כועס או דוחה – הוא לא עושה את זה “נגד”… הוא עושה את זה “בשביל”.
בשביל לשמור על הלב שלו.
כי משהו שם מרגיש מאוים, או לבד, או פגוע.
ואז נפל לי האסימון –
*היום היה העשרה בטבת.*
זהו היום שבו התחיל המצור על ירושלים.
לא החורבן עצמו – אלא הרגע שבו *נסגרה החומה סביב ירושלים.*
רגע שבו הפחד התחיל לסגור את הלב.
וחשבתי לעצמי,
כמה שזה דומה למה שקורה בנפש של ילד.
ילדים לא תמיד יודעים להסביר,
הם לא אומרים: “אני פוחד להיפגע”, או “קשה לי לסמוך”.
רחל דבורה שלי לא יודעת תמיד לומר לי “כעסתי כשהלכת ונשארתי בגן”, “הייתי מתוסכלת כשלא יכולת להמשיך לשחק איתי, וקינאתי כשהיית צריכה ללכת להדסה התינוקת שבכתה”.
הילדים שלנו,
*הם פשוט בונים חומה.*
ולפעמים – אנחנו מפרשים את החומה כמרד, כחוצפה, כאדישות, כחוסר הכרת תודה.
אבל האמת?
מאחורי החומה יש ילד שצועק לנו –
*”תאהבי אותי גם עכשיו.”*
וכאן נכנסת *השליחות האמהית* שלנו.
אנחנו אלו שיכולות לראות את הלב שמתחבא מאחורי ההתנהגות.
אנחנו אלו שיכולות *לא להיבהל מהמצור* – אלא להתקרב אליו באהבה.
לא באיומים, לא בשכנועים – אלא ברוך.
בחיוך.
במבט.
בלחישה שקטה שאומרת: *”אני פה. גם אם את לא יכולה לפתוח את הלב עדיין.”*
זה לא קל.
אבל זה מה שממיס חומות.
וזה גם מה שבונה – באמת – את הלב של הילדים שלנו.
את האמון. את הקשר. את האפשרות לפתוח את הלב מחדש.
*”מצור של אהבה”* –
זה לא להפעיל לחץ, אלא להפעיל נאמנות.
זה להישאר ליד הלב של הילד גם כשנדמה שהוא דוחה.
זה לזכור שכל חומה – נבנתה כדי לשמור.
ואם נעמוד שם עם אהבה – לאט לאט היא תתמוסס.
בע”ה שנזכה לראות בקרוב את בית המקדש שלנו נבנה, על ידי אהבת חינם. ואין מקום טוב יותר להתחיל בו מאשר – *הבית שלנו*
[קהילת אמהות עם הלב]
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG