עוד יום במעון

*עוד יום במעון*

כל הילדים בקבוצה ישבו סביב השולחן.
בני שנתיים וחצי חמודים, רעבים ועייפים.
שלב כזה ביום שבו הרבה רגשות פגיעים צפים.
נזכרים שמתגעגעים לאמא, ורוצים להיות איתה בבית, ונזכרים באבא שבמילואים האינסופיים.

*הפרידה קשה להם*.

כמה אפשר לצפות מילדים בני שנתיים להכיל?

אז החמודה הקטנה הזו,
שהתגעגעה מאוד לאמא,
ובדיוק לפני הארוחה ילד אחר חטף לה משחק,
וגם המחנכת לא מצאה איפה הילדה שמה את השמיכי שלה שהסתובבה איתו כל היום (שלמעשה זו חולצה של אמא שלה),
אז היא, הילדה הזו, *העיפה בכעס את הצלחת עם כל האוכל על הרצפה.*

מה עושים עכשיו?
כועסים עליה? נוזפים בה? מתעצבנים ומנקים את האוכל שנשפך? מוזגים לה חדש? לוקחים אותה לשבת בצד?

עמדתי ליד הקבוצה, ולחשתי למחנכת מה לומר לילדה, והיא עשתה בדיוק את מה שביקשתי:
המחנכת הסתכלה על הילדה והניחה עליה יד,
ואמרה לה “את כועסת ממש. את כל כך כועסת שהעפת את הצלחת. את עצובה כי את מתגעגעת לאמא נכון?”.
שקט, נשימות מהירות של הילדה, ואז שערי הדמעות נפתחו והילדה בכתה ובכתה ובכתה…
ואנחנו שם, הדמויות המבוגרות שהילדה אוהבת ומרגישה מוגנת איתן, כשהמחנכת שלה מחבקת אותה וגם משקפת לילדים האחרים את הרגשות של אותה ילדה.
ולאט לאט הבכי נרגע.
“למזוג לך עוד קצת מרק?” המחנכת שאלה תוך כדי שליטפה לילדה את הגב בעדינות. והילדה הנהנה, שתתה מים וישבה לאכול ברוגע.

כשיש חיבור בינינו לבין הילדים,
והחיבור הזה מורגש אצלהם,
אז יש זרימה.
אני מרגישה את העצב של הילד, והוא מאפשר לעצמו להעביר אליי חלק מהמטען הכבד שהוא נושא על כתפיו.
בכל גיל – התפקיד שלנו גם כאנשי חינוך, ובעיקר *כהורים* הוא לעזור להם *להרים* את המשא הרגשי שלעיתים מכביד עליהם.
כדי שתהיה לנו סמכות – הם צריכים *לסמוך* עלינו, ולשם כך – אנחנו חייבים לאפשר להם *להיסמך* עלינו, לחלוק איתנו ולהעביר חלק מהמשקל הכבד אל הידיים שלנו.
כשהילדים שלנו עושים את זה – המוח שלהם פנוי לתהליכי חשיבה מורכבים, כי החלקים הרגשיים כבר פחות דרוכים והחלקים היותר “מתקדמים” מצליחים להיות פעילים יותר.
אז נראה אותם סקרנים,
חוקרים,
אמיצים,
רגועים,
משתפים פעולה,
ופנויים להתבונן על העולם.