*”קול ילד בוכה”*
באחד הסיפורים המפורסמים בחסידות חב”ד, שעולות ממנו הרבה תובנות יפות בלא מעט עניינים, מסופר על האדמו”ר האמצעי של חב”ד, רבי דובער, שגר בביתו של אביו האדמו”ר הזקן.
האדמו”ר הזקן יש ולמד בקומה העליונה של הבית,
ובנו רבי דובער ישב ולמד בקומה הראשונה כשבחדרו נמצאת עריסה ובה בנו התינוק.
התינוק הקטן הצליח איכשהו לטפס מעל העריסה וליפול ממנה, והוא בכה ובכה ובכה…. רבי דובער, שהיה שקוע בלימודו, לא הרגיש בכך.
האדמו”ר הזקן שהיה בקומה למעלה שמע את בכי התינוק, עצר מלימודו וירד לראות מה קרה.
הוא נכנס לחדר של בנו רבי דובער, ראה אותו שקוע בלימוד, ניגש לתינוק הקטן והרים אותו עד שפסק מבכיו, והחזירו לשכב בעריסה כשהוא רגוע ושליו.
מאוחר יותר האדמו”ר הזקן הוכיח את בנו, שלא זו הדרך להיות שקוע בלימוד עד כדי כך שאינו שומע תינוק בוכה.
הרבי מליובאוויטש סיפר את הסיפור הזה, והוסיף –
*קול ילד בוכה – תמיד צריך לשמוע!*.
גם בשעה שאנחנו שקועים בעניינינו, חשובים ככל שיהיו – צריך לשמוע ולהרגיש את בכיו של הילד, בין אם הילד בוכה *בקול* ובין אם הוא בוכה *בליבו פנימה*.
רובנו הגדול מצליחים לשמוע את הילדים שלנו בוכים, כשהם בוכים בקול.
העניין הוא, שרבים הילדים שהציבו חומה סביב הלב שלהם, ואת הבכי שלהם אנחנו לא שומעים. אז נדמה לנו שהכל בסדר, בזמן שלא כך הדבר.
דיברנו על כך שבכי הוא דבר בריא, לגוף ולנשמה,
ככל שנטה אוזן יותר,
נהיה קרובים,
ככל שנהיה *סמוכים* לילדינו – כך תגדל *הסמכות* שלנו,
כך הם ירגישו שיש להם על מי *להיסמך*,
ויוכלו לפרוק רגשות ולבכות.
ואם נמשיך להיות סמוכים אליהם כשהם כבר בוכים – חיבור הלבבות שלנו ירפא את הכאב שלהם .
השיתופים שלכן בימים האחרונים היו מרגשים כל כך. נושא הבכי נגע בלא מעט מכן.
כל אמא ששיתפה אותי על הרוגע שהופיע אצל הילד או הילדה שלה אחרי שחוו בכי – היה מדהים לקרוא את זה ושמחתי יחד איתכן!
אני רוצה לומר את זה בצורה ברורה, כי חשוב שזה ייאמר: גם אם לא הצלחנו להיות “היקשרותיות” בסיטואציה כלשהי – זה בסדר גמור! אל תדאגו, יש לנו תמיד עוד הרבה הזדמנויות לנסות שוב 🙂
מחכה לשמוע עוד שיתופים ומחשבות שלכן
מכירה מישהי שתרצה להצטרף אלינו? שלחי לה את הקישור לקבוצה:
https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG <ההודעה נערכה>